"חיזרו אחריי גברים. רציתי רק גרושים עם ילדים, כדי להפוך לאמא"

למרות שאני בת לעדה הדרוזית, האמונה שאוכל לעשות כל מה שרק ארצה ולהגשים כל חלום שלי מלווה אותי מאז ומתמיד. הוריי וכל בני המשפחה מקפידים על המסורת והדת שלנו, אבל מעולם לא הרגשתי שמבקשים להגביל אותי או את צעדיי. החינוך שקיבלתי הוא לחופש ועצמאות, וכך גם ניהלתי את חיי הבוגרים.

אנחנו משפחה גדולה, שמחה ומלוכדת, מה שמאפשר לנו להתמודד עם לא מעט קשיים ומשברים בצורה הכי טובה. כמי שגדלה לתוך שבט גדול ומלוכד, שאפתי מאז ומעולם להקים משפחה משלי. מגיל 3 שיחקתי עם בובות בתפקיד האמא ואני זוכרת שנהגתי להכניס כרית מתחת לחולצה, לעמוד מול המראה ולהגיד: "אני בהריון".

השנים חלפו ואני גדלתי והתבגרתי, כשאני חוששת לגלות שהחלום הגדול ביותר שלי הוא להפוך לאמא. חששתי שיתפסו אותי כתמימה וכסגורה, אז כדי שלא יתפסו אותי כאחת שלא רוצה להתפתח וללמוד אלא רק להתחתן ולהביא ילדים, יצאתי ללמוד. בתוך תוכי, בעצם, תמיד רציתי קודם לגדל ילדים, ורק אחר כך להתפנות להתקדם בלימודים.

ובכל זאת, המשכתי בלימודים ודחיתי מעט את חלום הקמת המשפחה. לא יותר מדי - בגיל 26 נישאתי, אך לצערי לא הצלחתי להרות. השנים שלי כאשה נשואה לוו בסבל וכאב, ובמקום להפוך לאמא יצאתי ללמוד קורס מטפלות לגיל הרך והתחלתי לעבוד בתחום כדי לספק את האמא שבתוכי. בכל יום, כשההורים היו אוספים את הילדים כל אחד לביתו, נכנסתי לסוג של דכדוך ודיכאון. הילדים הללו לא יכלו להוות תחליף לילד משלי. הניסיונות שלנו להרות לא הצליחו, וכך גם נישואינו, ולאחר שנים יחד החלטנו להיפרד.

אחרי הגירושים ישבתי בחדר עם דף ועט וכתבתי את חלומותיי בגדול:
להיות אמא.
לצלם.
ללמוד כל מה שקשור לטכנולוגיה הייטק ומחשבים.
ערכתי לעצמי טבלה של סדרי עדיפויות, מה ניתן להגשמה ומה מורכב יותר. בשביל להיות אמא הייתי צריכה זמן, אז בינתיים התחלתי ללמוד. בלימודים חיזרו אחריי גברים, אבל לי תמיד היה תנאי מאוד ברור: רציתי להכיר גברים גרושים או אלמנים עם ילדים, כדי להפוך לאם מיד. החברים שלי, מכרים ובני משפחה התקשו להבין אותי. מה כל כך בוער לך? אבל אני הרגשתי את הצורך בוער בי מבפנים.

יום אחד שמעתי על מישהי שעזבה את שלושת ילדיה והלכה עם גבר אחר. עוד באותו היום התחלתי לברר מי הבחור שהותירה אחריה. חיפשתי ומצאתי אותו בפייסבוק, שלחתי לו הודעה והצעתי לו להיות בקשר רציני. הוא היה בהלם - עברתי גבולות שהחברה שלנו לא מקבלת. שבחורה תתחיל עם בחור?

הוא שאל אותי, "את בטוחה שאת מעוניינת להיות איתי? אני גבר עם שלושה ילדים". עניתי לו בכנות שבזכות ילדיו אני רוצה להכיר אותו לנסות זוגיות איתו. למעשה, שוב חרגתי מהמוסכמות החברתיות והדתיות של בני עדתי - הסיבה שרציתי לנסות להכיר אותו הייתה כדי להעניק לילדיו חום ואהבה, מה שאימם לא יכלה להעניק להם. הפכנו לזוג, אבל אחרי זמן מה הקשר בינינו לא הצליח מכל מיני סיבות, ונפרדנו. חזרתי לנקודת האפס.

לפי המסורת הדרוזית אני לא יכולה להרות ללא בן זוג, כך שללא זוגיות הדרך היחידה שנותרה עבורי היא לאמץ. בשנים האחרונות אנחנו עדים למלחמה הקשה בסוריה - כולנו שמענו על כך שדאעש נכנסו לכפרים דרוזים והרגו וטבחו באזרחים חפים מפשע. עקבתי אחרי החדשות, ובין היתר צפיתי בראיון עם ילדה בת שבע שניצלה אחרי שכל בני משפחתה נהרגו והיא נותרה לבד. התחלתי לגלגל את הרעיון לאמץ ילדים שהתייתמו בסוריה. החשיבה שלי מאוד הגיונית ופשוטה: יש אלפי ילדים שמשפחותיהם נהרגו ואין להם אף אחד, ואני חולמות לאמץ. סיפרתי על הרעיון שלי לבני משפחתי, והם תמכו לגמרי.

אבל כשהתחלתי לחקור ולבדוק מה התהליך שאני צריכה לעבור על מנת לאמץ ילדה דרוזית מסוריה, הופתעתי לגלות שהחוק במדינת ישראל אוסר על אימוץ יחידני. שוב חזרתי לנקודת האפס. שוב אני לבד, שוב אני מחפשת איך להיות אמא. אני כבר לא צעירה, בת 37, והילדה שבתוכי, שמשחקת שהיא בהיריון עם בובה, עדיין בוכה בפנים.

הכותבת, סנאא אבו פארס, מציגה בימים אלה את עבודת הגמר שלה כחלק מתערוכת הבוגרים של תילתן, המכללה לעיצוב ולתקשורת חזותית.