אני אישה טרנסית בת 48 וזה הסיפור שלי.
גדלתי בבית קשה יום. בשנות השבעים, כשהמדינה עוד הייתה בחיתולים, לא ידעו איך להתמודד עם הדברים האלה. הייתה אלימות קשה בבית, ברמה שאמא שלי הייתה מתאשפזת כל שני וחמישי בבית חולים. אבא שלי היה נעצר בלילה ובבוקר כבר היה משוחרר. גם כשהיינו בורחים כולנו מהבית אבא שלי היה בא, מוצא אותנו ומאיים על אמא שלי שאם נעזוב הוא ירצח את הילדים. לנו הוא היה אומר שאם נתלונן הוא ירצח את אמא. בגיל שש התקשרתי למשטרה והגשתי על אבא שלי תלונה. הוא הרים אותי מהרגליים ואיים עליי שאם עוד פעם אני אגיש עליו תלונה הוא יזרוק אותי החוצה מהחלון.
בבית הספר לא היה מושג מה אנחנו עוברים, חשבו שאני ילד מופרע ופחדן. עד גיל שש עשיתי פיפי במכנסיים. בגיל שמונה אבא שלי נתן לאמא שלי גט בתמורה לזה שלא נקבל מזונות, והגענו לרחוב בלי כלום. לקח זמן עד שקבלנו בית מעמידר. אם לא מספיק כל מה שעברתי, בגיל שמונה עברתי אונס קשה על ידי השכן ולא סיפרתי לאף אחד, לא למשפחה ולא לאמא שלי. בבית הספר לא ידעו מה קורה, השתניתי, הפכתי להיות מרביצן והעיפו אותי ממסגרת למסגרת. אף אחד לא בדק למה אני מתנהגת ככה - כל הזמן רק "את אשמה", בלי לנסות להבין.
אם יש כסף, ישנים באכסניה. אם אין, ישנים ברחוב
בגיל 16, כשאמא שלי לא יכלה להתמודד עם הצרות שעשיתי, היא החליטה לזרוק אותי מהבית. לא ידעתי מה לעשות, לא היה לי כסף, אז נזרקתי בגן הרכבת על אחד הספסלים. התעוררתי והרגשתי שמישהו נוגע לי באיבר המין. קמתי בשוק, והבנתי שזה גן שמסתובבים בו כל מיני גברים בלילה. הגעתי לשם כילד תמים שלא יודע כלום. לא היה אינטרנט, לא הייתה מודעות, לא היו פלאפונים חוץ מטלפון ציבורי. אחרי יום-יומיים אתה מבין שעדיף לישון בבקרים בכל מיני גינות ובחוף הים, ובלילות להיות ער ולשמור על עצמך.
ביום השני שלי שם הכרתי בחורים שהסבירו לי שיש לי אפשרות להשיג כסף מהר. לא הבנתי מה זאת אומרת. בגלל שהייתי צעיר ותמים וקטין, הייתי כמו בשר טרי שהגיע לשכונה, טרף. לא הבנתי למה כולם מסתובבים אחריי וצופרים לי. באותו ערב אחד מהמבוגרים הציע לי לבוא אליו להתקלח, לאכול ולישון. חשבתי בתמימותי שהבן אדם עושה מעשה טוב כדי לעזור, ואז הבנתי שזה לא נכון. הגעתי אליו הביתה וכבר הוא התחיל לשלוח ידיים ולנסות כל מיני דברים, הציע לי כסף.
התחלתי להסתובב בגן החשמל. הבנתי שרק משם יבוא הכסף לאכול ולהתקלח. אם יש כסף, ישנים באכסניה ואם אין, ישנים ברחוב. ביום השלישי מישהו נתן לי לעשן וההתדרדרות שלי הייתה ישר מאחד למאה. התמכרתי לסמים במהירות. עבדתי יום יום.
יום אחד מישהי שאלה אם אני רוצה לישון אצלה. חשבתי שעוד אחת רוצה לנצל אותי, בכל זאת הלכתי. אחרי שעה היא אמרה "אל תיבהל ממה שתראה עכשיו". לא הבנתי למה היא מתכוונת. היא הורידה את הפאות, את הכריות ופתאום אני רואה גבר. בתמימות שלי לא הבנתי בהתחלה, הייתי בשוק חיי. היא ספרה לי שיש בחורים שמתחפשים לנשים ועובדים בזנות וככה הם מחזיקים את עצמם.
יום אחד התחפשתי לבחורה, הלכתי בקינג ג׳ורג׳ ומישהו פנה אליי, והוא היה הלקוח הראשון שלי ששילם 600 שקל. בזמנו זה היה המון כסף, כמו 6,000 שקל היום. מאותו יום הפסקתי לעבוד כגבר והתחלתי לעבוד כטרנסית. היה לזה ביקוש מטורף. לא היה מקום בארץ בו לא עבדתי בזנות כטרנסית: מהצפון עד הדרום כולל ירושלים.
החלטתי שאני חוזרת לזנות, אבל הפעם בתור אישה חזקה
הייתי נרקומנית כבדה במשך 15 שנה, סחוטה בסמים. התדרדרתי לחובות של חצי מיליון ש"ח, בבנקים, לחברות טלפונים, שכירויות שהייתי משלמת חודש ראשון ואז לא משלמת. לא הייתי מודעת לזה כי הייתי מסוממת.
החלטתי שאני לוקחת מנת יתר כדי להתאבד. מצאתי את עצמי בבית חולים. מתברר שלקוח שלי שהיה מאוהב בי והיה שם באותו רגע לקח אותי לבית החולים. הוא אמר לי שאם אני רוצה לשנות את החיים שלי ומסכימה ללכת לפי דרכו, הוא לוקח אותי תחת חסותו. לקח לי כמעט ארבע שנים לרפא את עצמי נפשית ופיזית. עזבתי את תל אביב, סגרתי טלפונים, כולם חשבו שאני מתה, לא ידעו מה איתי. אחרי ארבע שנים בהן הבנתי שאני חזקה ויכולה לעמוד על הרגליים, החלטתי שאני חוזרת שוב פעם לזנות אבל הפעם זה היה כדי לעזור לעצמי לסגור את החובות. התחלתי לעבוד באותם מקומות, אבל הפעם בתור אישה מאוד חזקה.
לאט לאט התחילו להגיע לכביש כל מיני עמותות. זאת הייתה הפעם הראשונה שהתחלנו להאמין שמישהו רוצה בטובתנו. הגעתי לסלעית, הוסטל שיקום לנשים בזנות, והתחלתי טיפול פסיכולוגי. דיברתי על האונס, על המשפחה. בפעם הראשונה התחלתי להבין את עצמי.
מתנדבת אחת סיפרה לי על מקום שקוראים לו "המכללה", בית ספר חברתי לנשים החוזרות למעגל העבודה, שיש שם הכשרות מקצועיות. אמרתי "מה זה השטויות האלה, מה לימודים עכשיו?". הסברתי שלא למדתי ושאני לא חושבת שאני מסוגלת, אבל במכללה אמרו לי "תבואי פעם ראשונה לקורס של מזכירות וניהול משרד ותראי. לא תהיי חייבת שום דבר". החלטתי לנסות. באותו ערב הלכתי לעבודה בזנות. הגעתי לשיעור הראשון ישר משם כי לא הצלחתי להירדם מרוב התרגשות.
השתתפתי בשיעור, הייתי עונה על שאלות ועושה שיעורי בית. זה הכניס בי צורך ללמוד עוד ועוד. משיעור לשיעור חיכיתי יותר לרגע שיגיע השיעור הבא. הרגשתי בטוחה כי סביבי היו נשים שעוברות דברים בחיים שלהן, כל אחת והסיפור שלה. באתי למקום מלא בחום, מקום שקיבל אותי במודעות למצב ממנו הגעתי. התחלתי להבין שאני באמת מסוגלת. התחלתי להאמין שלא רק זנות יכולה להיות בחיי.
השתתפתי בעוד שלושה קורסים: אנגלית, הום סטיילינג והפקה. בכל קורס הבנתי יותר כמה אני חכמה, ואז החלטנו שאני מסוגלת ושיש לי ביטחון לשים לעצמי יעד: עד סוף 2018 לעזוב את הזנות ולנסות לשקם את החיים שלי. כל העמותות שהייתי קשורה אליהן הבינו שאני רוצה לתת לעצמי יד ולצאת אחרי שלושים שנה מהזנות. הן נתנו לי אהבה ותמיכה והרבה עזרה נפשית להגיע ליעד שתכננתי. עזבתי את תל אביב, שכרתי דירה במקום אחר. ישבתי חודש בבית.
בזכות המכללה כתבתי קורות חיים בפעם הראשונה, והייתי מאוד גאה שלא הייתי צריכה לכתוב "זונה ונרקומנית" אלא יכולתי לכתוב שיש לי ידע מארבעה קורסים. אחרי חיפושים קשים של עבודה, הלכתי לראיון בחנות. באתי בביטחון והבאתי את קורות החיים שלי והתקבלתי לעבודה. הייתי בשוק. לא היו לי בגדים מתאימים ליום-יום אחרי שלושים שנה בזנות. במכללה עזרו לי לקנות נעליים נוחות לעבודה, בגדים, מוצרים והתחלתי לעבוד. הגעתי ביום הראשון מתרגשת בטירוף, ומשם זה כבר היסטוריה.
אני עובדת שם שבעה חודשים. לולא המכללה ועוד עמותות טובות, לעולם לא הייתי מגיעה למה שהגעתי.
בכל שנה אנחנו עורכות ערב התרמה ענקי באברהם הוסטל, עם הופעות. מי שקונה כרטיס בעצם תורם, וזה נורא-נורא חשוב. כל כרטיס זה כמו "המציל נפש אחת, כאילו הציל עולם ומלואו".
אותי זה הביא מזנות לחירות.
אירוע ההתרמה, ובו הופעה של נטע ברזילי, יתקיים באברהם הוסטל, לבונטין 21 תל אביב ב-16.11.19 בשעה 20:00
