"שי ביקש שאעזור לו לשתות בדייט. זה הביך אותי, אבל לא הרתיע"

עוד ערב שגרתי. אני יושבת מול מסך המחשב, מדפדפת כרגיל בין אתרי ההיכרויות השונים, עוברת על עוד כרטיס ועוד כרטיס, עוד פרצוף ועוד פרצוף. ממש לפני שהחלטתי שדי להערב ואני זזה לישון, נתקלתי בכרטיס של שי. העפתי מבט חטוף בכרטיס שלו, סגרתי את המחשב וסגרתי את הערב.
למחרת נכנסתי שוב לפרופיל שלו. היו לו שתי תמונות פנים, והוא נראה לי די חמוד. התחלנו להתכתב, עברנו לטלפון לשיחה שמאוד זרמה ובסיומה קבענו להיפגש. למחרת קיבלתי הודעה משי. שום דבר לא היה יכול להכין אותי להודעה כזו.

"כשטיילתי אחרי הצבא בנפאל, בגיל 24, נפצעתי בתאונת דרכים", שי כתב, "האוטובוס בו נסעתי התדרדר לתהום של 25 מטרים, וכתוצאה מהתאונה נותרתי משותק כמעט לחלוטין מהצוואר ומטה". בהתחלה הייתי בטוחה שהוא צוחק. הוא סיפר שהוא מרותק לכיסא גלגלים ולא יכול לבצע לבדו פעולות בסיסיות כמו לאכול או להתקלח; שהוא מלווה על ידי מטפל סיעודי 24/7 ומתגורר בבית הוריו. הוא הדגיש כי הוא ממשיך בשגרת החיים שלו ולא נותן למצבו הפיזי לשמש מכשול, וסיכם שכמובן שההחלטה אם להיפגש או לא נמצאת בידיי.

איך בדיוק הוא ישבור את הכוס?

נשארתי בלי אוויר, לא מעכלת את מה שקראתי. כמובן שבאותו רגע לא יכולתי לענות לו. לא שיתפתי אף אחד בהודעה ששי כתב, הייתי מבולבלת. היה בשי משהו שממש סיקרן ומשך אותי לפני שהוא סיפר לי על הפציעה, ועוד יותר אפילו אחרי שסיפר לי עליה.

החלטתי שאני מתקשרת אליו. מה כבר יכול להיות? שיחת הטלפון הובילה לפגישה. שי הסביר לי שבשל מגבלתו אצטרך לסייע לו לשתות. זה נראה לי קצת מוזר ומביך, אבל לא הרתיע אותי מלהיפגש איתו. לא ידעתי מה ייצא מהפגישה הזאת ולא ידעתי אם אני רוצה בכלל להיות בת זוג של אדם עם מוגבלות, אבל החלטתי שאני רוצה להיפגש.

קבענו להיפגש במסעדה לא רחוק מבית הוריו. כשנכנסתי למסעדה שי כבר היה שם והמתין לי לבדו - הוא ביקש מהמטפל שלו שימתין בחוץ. בשניות הראשונות קצת הייתי לחוצה, אבל מהר מאוד הדייט זרם. התפתחה בינינו שיחה מעמיקה וקולחת, דיברנו על כל מה שמדברים עליו בפגישה ראשונה.

מצד אחד, ידעתי שלא מתאים לי לצאת עם מישהו במצב פיזי כזה. חששתי שאנשים בסביבה שלי יחשבו שהתפשרתי, שאני חושבת שלא מגיע לי משהו טוב יותר. בנוסף, לא ידעתי בעצמי המון דברים שקשורים לנכות ומגבלה והיו לי הרבה שאלות. פשוט לא היה לי ברור איך אפשר לנהל כך מערכת יחסים: איך מתחלקים במטלות הבית, איך מקיימים יחסי מין? המחשבות שלי רצו אפילו עד לסיטואציות כמו חתונה: איך שי ישבור את הכוס, יוריד לי את ההינומה או יענוד לי את הטבעת?

מצד שני, היה בשי את כל מה שחיפשתי בגבר. הוא חתיך, גבוה (למרות שהוא יושב על כיסא ולא רואים), חכם, איש שיחה ורגיש. בסוף הערב כאשר ביקשנו חשבון, המלצרית הביאה אותו עם כרטיס אשראי לידו. מיד הבנתי את המחווה ששי עשה – טרם הגעתי שי נתן את כרטיס האשראי שלו למלצרית, וביקש שיחייבו אותו כאשר נבקש. הוא עשה זאת כדי למנוע את המבוכה ברגע בו יגיע החשבון, והוא יצטרך לבקש ממני להוציא את הארנק שלו מהתיק. באותו הרגע הבנתי שמדובר בג'נטלמן אמיתי, וזה הקסים אותי.

הדייט הראשון הוביל לעוד דייט ולעוד אחד, ולאט לאט הבנתי שזה מה שאני רוצה. מצאתי את עצמי מגיעה הביתה ולא מפסיקה לחשוב על שי. ככל שעבר הזמן, פחות ופחות שמתי לב לכיסא הגלגלים ושמתי לב יותר לאדם שישב עליו.

לאט לאט התחלתי לספר לחברים ולמשפחה. קיבלתי לא מעט ביקורת על כך שאני מכניסה את עצמי לקשר בעייתי, לחיים קשים ומסובכים. באוויר כל הזמן צצה השאלה "למה את צריכה את זה, מה חסר לך? למה להתפשר?".

החלטתי לא לוותר. הקשר הזה הרגיש לי הדבר הנכון ביותר עבורי. לאחר שנה עברנו לגור ביחד ולאחר שנה וחצי התחתנו באירוע שלא הותיר עין יבשה. מאז ועד היום אנחנו חיים בזוגיות שלא שונה במהותה מכל זוגיות אחרת: אנחנו אוהבים, מתווכחים, מבלים, כועסים, שוכבים, חולמים על משפחה (ועובדים על זה – זה לגמרי הדבר הגדול הבא מבחינתנו), נהנים מהביחד ומהלחוד. וכן, יש שם גם כיסא גלגלים, אז מה?

עידית ושי מעבירים ברחבי הארץ את ההרצאה "אהבה ללא מגבלה". שי מעביר את ההרצאה "לתהום וחזרה", העוסקת בסיפור פציעתו, ההתמודדות והצמיחה שלו במהלך השנים האחרונות למרות הקושי