אין מצב שאתה עוזב אותי עכשיו

אני עומדת על שפת הבריכה, מסדרת את הכובע והמשקפת. עוד רגע ואזנק למים. ברקע זה אתה, אבא, צועק לי, הופ שגי, הופ. האוהד מספר אחת שלי, שלא לומר מעריץ. מגיל גן חובה אני שוחה, ככה זה בקיבוץ. למדתי לרדוף אחרי קירות בדממה, הייתי מעולה באימונים וגרועה בתחרויות. מאחורי בגדי הים הצבעונים וקריאות העידוד העליזות, עומדת, או יותר נכון שוחה עבודה סיזפית, היחד הכי בודד שאני מכירה בספורט.

בסיבוב הראשון שלי כשחיינית הייתי שוחה רק בבריכה. ואז הפסקתי ונשבעתי שאני לא חוזרת למים אחרי האכזבות ועוגמת הנפש שנחלתי בתחרויות. עשרים שנה אחר כך גיליתי שיש שחיה אחרת, שחיה בים, שנקראת מים פתוחים. אותי זה הצחיק, אחרי המחלקה הסגורה בבריכה. 

קוראים לי אבישג טורק ואני בת 44, אני שוחה למרחקים לא שגרתיים בים, שעות על גבי שעות. תעצמו עיניים לרגע ותדמיינו לכם, שש עשרה או שלוש עשרה או אחת עשרה שעות של שחיה בלי לעצור. למען האמת אני עוצרת במים, צפה בעמידה לכמה שניות כדי לאכול ג'ל אנרגיה, אבל ממש מהר כדי לא להתקרר. 

העיניים שלכם עדיין עצומות. אתם שוחים כשלגופכם ספידו, כובע, משקפת וזהו, בלי חליפה. באוקיינוסים, בקור, בזרמים חזקים, בגאות ושפל, גם בלילה וגם ביום. זה הספורט שלי.

בבוקר יום רביעי 29 במאי האחרון, כמו ברוב הבקרים בחיי, התעוררתי מוקדם מדי. ישבתי במרפסת המלון בברוקלין, ניו יורק, עם דייסת הקוואקר המנחמת והמחממת, לפני המים הקפואים שאשחה בהם עוד רגע. הייתי לפני אימון הבוקר שלי באוקיינוס האטלנטי, לקראת יום שבת בו אשחה 47 קילומטרים סביב האי מנהטן בניו יורק. 

השמש עלתה בעצלתיים, צהובים כתומים ורודים של זריחה צבעו את השמים, סנאי טייל על חוטי החשמל, ריח של התחלה ובדיעבד גם ריח של סוף. השעה הייתה שבע בבוקר. מסך הנייד זעק, אמא, ואני כבר ידעתי. 

כשחזרתי לשחות אחרי עשרים שנה אתה היית חצי קלאץ', חצי זוכר. לשמחתי אותי זכרת עדיין, ילדה של אבא זה לתמיד. התחלתי לשחות את עצמי לדעת בים, גיל ארבעים הגיע ואיתו המרתון הראשון שלי, 42 ק"מ. נכנסתי בחצות למים בחוף גבעת אולגה, ויצאתי בארבע שלושים וחמש אחר הצהריים בחוף צ'ארלס קלור בתל אביב. שחיתי רצוף, בלי לעצור. אני זוכרת קור, עור ברווז במשך שש עשרה שעות ושלושים וחמש דקות, חווית קור שמעולם לא חוויתי. חיכיתי שהלילה יחלוף ועם השמש הקור יחלוף, אבל זה לא קרה. 

לשמחתי, לאורך המשחה שהיה גם חגיגת יום ההולדת שלי, קהילה ענקית של שחייני מים פתוחים יצאה ונכנסה ללוות אותי. חגיגה בדיוק כמו שאתה היית מרים, בכל כך הרבה סנטימטרים שלי היית נוכח. ואז, כשזחלתי לחוף בשארית כוחותיי, אחרי החיבוק לאמא לבנות ולאריאל, מאחורי כל הפסטיבל התקשורתי ההוא חיכית אתה, בכיסא הגלגלים שלך. במקרים אחרים כבר מזמן היית נדחף לשורה הראשונה, צועק לי "שגי פיניש" עוד לפני שהתחלתי, כמה שנאתי את זה כילדה, כמה חיכיתי לזה כשחיינית בוגרת.

היית מבולבל ונרגש, מבין ולא מבין, זה עשה אותנו לשני מבולבלים ונרגשים שלא מבינים כלום. פעם ראשונה שהמילה הצלחה עמדה באוויר שלנו. צפיות ואכזבות רבות היו לנו, כל כך הרבה תבוסות נחלנו ביחד. אבל האלצהיימר שלך היה התבוסה הכי גדולה שלנו.

אבא, האבא הגדול החזק וטוב הלב שלי, האבא המסור שמסיע לאימונים יום ולילה, שמחכה לי בחדר אוכל ונכנס למטבח הקיבוצי ומכין לי תפוחי אדמה בתנור כי זה מה שאני אוהבת. אבא שלי זכה באלצהיימר. אתה הלכת ודעכת, המסע שלי המשיך, מסע כנגד הזמן.

חציתי את התעלה האנגלית (לאמנש) והייתי לאישה הראשונה בישראל ששוחה את האתגר הכי מדובר בספורט המים הפתוחים.  לא רק ששחיתי - בד בבד קיימתי את ערך הנתינה שלימדת אותי וגייסתי כסף כדי להגשים את החלום שלי לצד חלומות של ילדים שחולים במחלות מסכנות חיים. אחרי שחציתי את התעלה האנגלית המשכתי להרפתקה הבאה, ושחיתי בהצלחה את אתגר קטלינה, שנמצא בחופיה המערבים של ארצות הברית. עכשיו היו באמתחתי שני אתגרים קשוחים המונים שלושים קילומטרים של שחיה במים קרים, רוחות של אוקיינוסים, בחברת חיות שונות ומשונות. היו לי כבר שני כתרים בדרך להיסטוריה מקומית שהיא להיות האדם הישראלי הראשון, ולא רק האישה הישראלית הראשונה, שמשלימה את אתגר שלושת הכתרים, אתגר נחשב ויוקרתי בתרבות המים הפתוחים העולמית.

שניה לפני שטסתי להשלים את המשימה בניו יורק, תחת הכותרת "המציל האישי" שלי - פרויקט של עמותת בטרם וחברת ספידו להעלאת המודעות של הורים לילדים באזורים עם מים - ממש בימים שלפני גריפת הכתר השלישי שלי בהקפת מנהטן, הפסקת לאכול. שכנעתי את עצמי שאתה תחכה לי, כל כך הרבה שנים ייחלנו לרגע הזה, אין מצב שאתה עוזב אותי עכשיו, אין מצב. 

בשיחה עם אמא לפני הטיסה היא אמרה שהיא רוצה שאטוס ואתחרה, כי זה בדיוק מה שאתה היית רוצה. תלכי להפרד ממנו, היא אמרה לי. הלכתי להיפרד. 

יום רביעי, שבע בבוקר, ברוקלין ניו יורק, המסך זועק אמא. אני עונה, היא מבשרת לי את מה שכבר ידעתי, מבקשת שאכתוב הספד ואעשה בדיוק את מה שאבא היה רוצה שאעשה. היסטוריה. 

שלושה ימים אחרי, בשבת בבוקר, אני קופצת למים הקפואים של האיסט ריבר. פעם ראשונה במהלך האתגרים שלי שאני מעזה לתלות את דגל ישראל ודגל עולם המים לפני התחלת המשחה, מחליטה להיות נוכחת, כמוך. תחיי היום כי מחר נמות, הו שגי שלי. 

אני מזנקת,  יוצאת אחרי עשרה שחיינים, ולאט לאט חולפת על פני שחיין ועוד שחיין, עכשיו אני כבר מובילה את המשחה, המים קרים מכפי שאני רגילה ואף על פי כן לרגע אין בי ספק שאני עושה את זה, חורטת על לוח ליבי, חורטת במים, חורטת טורק הצלחה והיסטוריה על שלושת הכתרים שלי, שלנו אבא.

ויודעת שאיפה שלא תהיה עכשיו החזה שלך נפוח כמו בלון מגאווה. אחרי שבע שעות ושלושים ותשע דקות הכתר השלישי אצלי.

המציל האישי שלי, אבא שלי, מת.

אבישג טורק היא מאומצת חברת ספידו בישראל