בוקר אחד, בגיל 15, שמתי לב שיש לי נשירה חריגה. בהתחלה חשבתי שזה משהו עונתי, אבל הנשירה לא הפסיקה. באחד הימים כשהייתי באמבטיה והסתרקתי, נשרו לי גושים אדירים של שיער לרצפה. התחלתי לצרוח.
הלכנו לבית החולים. בהתחלה לא סיפרתי לאף אחד כי לא ידעתי מה לספר, לקח בערך חודש עד שהבנו מה זה הדבר הזה. אלופציה היא מחלה בה הגוף משמיד את שורשי השיער, מה שמוביל להתקרחות. אצלי האלופציה באה לידי ביטוי בכך שנשר לי השיער בכל הגוף. ניסיתי את כל התרופות והתכשירים, אבל תופעות הלוואי שלהם היו קשות ביותר. זו מחלה שאין לה פתרון.
אני לא זוכרת איך הרגשתי כשהבנתי שהשיער שנושר לי לא יחזור אף פעם. הכל מחוק לי מהתקופה הזאת. אני כן זוכרת שברגע שהבנתי שיש כאן בעיה רצינית - רציתי למות. פשוט הרגשתי שאני לא רוצה לחיות יותר, שאף אחד לא יאהב אותי ולא ירצה אותי.
להסתובב תמיד עם היד מונחת על הראש
בהתחלה רק המשפחה הקרובה ידעה, ואחר כך גם החברות הטובות ביותר. עם הזמן כבר היה קשה להסתיר, השיער הלך ונעלם והשמועות החלו להתרוצץ. בכל זאת, ילדים. חבשתי כובעים, הלכתי עם פאות, עשיתי כל מה שניתן כדי לא להיתקל במבטים מלאי הרחמים ברחוב. אנשים היו קמים לכבודי ברכבת, מציעים עזרה, ואני לא יכולתי לסבול את התחושה הזו.
להיות עם פאה זה להיות כל הזמן מודעת לאיבר חיצוני ונוסף לגוף. למשוך את זה כל הזמן למטה, אם יש רוח בחוץ - לא לצאת החוצה, להסתובב תמיד עם היד מונחת על הראש. הלכתי כל הזמן עם הראש מורכן. הרגשתי מכוערת.
בסוף כתה י"ב כל החבר'ה הלכו לים והצליחו לשכנע אותי לבוא. נכנסתי יחד עם כולם לים, ואז שטף אותי גל והפאה נפלה. עמדתי קירחת מול כל הכיתה, בלי כל הכנה מוקדמת. אספתי את הפאה מהמים, רצתי לחניה ולא הפסקתי לבכות. בבוקר שלמחרת לא רציתי לקום מהמיטה, הרגשתי שאני בתור בור שחור שאין ממנו יציאה.
כשהתחלתי ללמוד באוניברסיטה נתקלתי במאגרי מידע שלא הייתה לי גישה אליהם לפני זה, התחלתי לאסוף חומר ולכתוב על המחלה. היה לי חשוב שאף אחד לא ירגיש את מה שאני הרגשתי, אז פניתי לרופאי עור וביקשתי שיפנו אליי אנשים שחולים במחלה כדי שאוכל לעזור להם ברמה החברתית. אם כילדה הייתי רואה מישהי קרחת מצטלמת ומדברת על המחלה בחופשיות, אני מאמינה שזה היה משחרר אצלי את המועקה ונותן לי תקווה.
ובאמת, מדי פעם הגיעו אליי אנשים ויצרתי קו תמיכה ראשוני. לאט לאט המעגל התרחב, ולבסוף נהיינו עמותה. פחות מ-2% מהאוכלוסייה מתמודדים עם אלופציה, ומכאן גם המודעות הנמוכה שקיימת למחלה. אחד הדברים החשובים שאנחנו עושים זה לתת לילדים לפגוש אנשים דומים להם. כמי שרוב שנות ילדותה עברו בתחושה שאין טעם למחר, החשיבות של הפרויקט הזה מאוד גדולה בעיני.
רק אחרי כמה חודשים של היכרות הורדתי את הכובע
את בעלי הכרתי דרך אתר היכרויות. בשלב הזה כבר הלכתי עם קרחת, אבל לא הייתי לגמרי שלמה עם זה. סיפרתי לו על המחלה ועל זה שאני קירחת ובמשך חודש רק התכתבנו ודיברנו בטלפון, כי היה לי חשוב שהוא יכיר את קרן האמיתית ולא ישפוט לפי המראה.
אחרי חודש של התחברות והיכרות מעמיקה נפגשנו. למרות שהוא ידע עליי הכל, באתי עם כובע. היה לי קשה להרגיש לגמרי חשופה, למרות שידעתי שהוא מקבל אותי כמו שאני. את הכובע הורדתי רק אחרי כמה חודשים.
היום יש לנו שלושה ילדים מדהימים, שנותנים לי כוחות להיות מי שאני. הבת הגדולה שלי היום בת 16 והיא חיה בשלום עם המראה שלי, אבל לא תמיד זה היה ככה. כשהיא הייתה בגן, מאוד הפריע לה שהלכתי בלי פאה. הילדים בגן היו צוחקים על הקרחת שלי והיא התביישה מאוד. כשהיא ביקשה ממני שאחבוש פאה הסכמתי, אבל אז חשבתי על המסר שאני מעבירה לה, שבכל פעם שאת לא מוצאת חן בעיני מישהו, את חייבת לוותר על עצמך ולעשות מה שמצפים ממך. באותו הרגע הבנתי שלא ככה אני רוצה לחנך את הילדים שלי, ובמקום זה הלכתי לגן ואחר כך לבית הספר והסברתי על המחלה שלי. לימדתי את הילדים שלי שהם צריכים להיות גאים במי שהם, לא להסתתר ולא לפחד שלא יאהבו אותם. ההרצאות שלי בבתי הספר היו בעצם הפעמים הראשונות בהן עמדתי מול קהל וסיפרתי על המחלה.
אני רוצה להוכיח שקרחת יכולה להיות נשית ויפה, שלא חייבים שיער ארוך ושופע כדי להרגיש הכי אישה שיש. אני רוקדת על עמוד ומרגישה הכי סקסית והכי נשית שאפשר. השלמות שאני מרגישה הביאה אותי לזכייה במקום שלישי בתחרות ארצית בריקוד על עמוד.
אני חושבת שמה שאיפשר לי לעבור את המסע הזה היו האנשים הקרובים והמשפחה שתמכו ועודדו, גם כשהייתי בתחתית התהום. הם לא עזבו אותי והאמינו בי עד שאני התחלתי להאמין בעצמי, ואז כבר המציאות כולה השתנתה.
קרן משתתפת בפרויקט "יופי אמיתי" של Dove וסלונה, שנועד לקדם דימוי גוף חיובי ומכיל בקרב נשים