אני, אלי, בת 46, וישי, המכונה אישי, בן 48. כבר מתחילת הקשר היינו צמודים האחד לשניה מבלי יכולת להיפרד לרגע. היינו מדברים בקול קטן ובשמות חיבה ונוגעים כל הזמן, מתחבקים, מתלטפים, מתנשקים. אישי היה משאיר לי שירי אהבה ומכתבים על המחשב בכל בוקר לפני שהוא יצא לעבודה, ותוך זמן קצר סידר לי עבודה באותו בי"ח שהוא עבד בו (הוא היה קב"ט ואני חילקתי מתנות במחלקת יולדות). הוא יצא בשש בבוקר לעבודה ואני הגעתי בתשע. היינו מתחבקים בשער בית החולים כאילו לא ראינו אחד את השני ימים ארוכים.
אצל חלק מהאנשים הזוגיות שלנו יצרה מבוכה. אולי שיקוף למשהו שאין להם. אני איבדתי בתקופה הזו חברה טובה ואישי את החבר הכי טוב שלו. גם אלו שנשארו לא תמיד הצליחו לפרגן. משפטים כמו "אצל כל הזוגות זה ככה בהתחלה" התעופפו סביב ראשנו כמו זבובים. זה לא עניין אותנו.
רכב אחד, מפתח אחד לבית, פלאפון אחד
המטרה היחידה מבחינתנו הייתה להפוך להיות הורים כמה שיותר מהר ולהמשיך לעבוד יחד. כשאיליי נולד (היום בן 20) שנינו לא ישנו בלילות, שנינו חיתלנו וקילחנו והלבשנו. אני הנקתי ואישי הרים לגרעפס. הצלחנו לבנות עסק שאיפשר לשנינו לעבוד יחד, עברנו לגור במושב והיינו זוג צעיר שנכנס למה שקוראים לו המערבולת של החיים: פרנסה, גידול ילדים, בתים שכורים, נפילות ומשברים בעסק, כל אותם דברים שלא פוסחים על אף אחד כמעט.
מעט מאוד חילוקי דעות היו לנו כזוג. היה ברור לשנינו שאנחנו רוצים להיות עם הבנים כמה שיותר, שלא נרשום אותם לצהרונים, שאנחנו דואגים לייצר זמן איכות איתם, שיש שעות שאנחנו לא עובדים, שיש דברים שחשוב לנו להמשיך לעשות יחד, כמו קניות לבית, נסיעות הקשורות לעבודה, פגישות עם ספקים, ביקורים בחנויות.
היה לנו רכב אחד ומפתח אחד לבית ופלאפון אחד, ואיכשהו יצא שהתנהלנו לנו בעולם כאורגניזם דו ראשי. מסביב אמרו לנו - תקנו רכב נוסף, כך תוכלו להספיק הרבה יותר. אבל אז יהיה פחות כיף, היינו עונים. כל הכיף זה הביחד.
שנתיים לתוך חיי הנישואים היה לנו משבר. הייתה לנו איזו סוגיה שקשורה למשפחה המורחבת שהתקשינו להסכים עליה, והיות וכל אחד מאיתנו חשב אחרת לגמרי החלטנו להתייעץ עם יועצת זוגית. שילמנו 300 ש"ח והיא די מהר פתרה לנו את הבעיה שלשמה הגענו אליה, אבל אבוי, הזוגיות הדביקה שלנו הייתה כה נוראית בעיניה, שהיא החליטה שכדאי שנגיע אליה לשתיים שלוש פגישות נוספות, כל אחד בנפרד, כדי לפתור את מה שנראה בעיניה "מתכון מושלם לאסון בחיי הזוגיות". כחלק מהתרגילים שהיא נתנה לנו נאלצנו להיפגש עם חברים לפחות ערב אחד בשבוע בנפרד. וכך יצא שאני קבעתי עם חברה ואישי עם חבר, וחזרנו הביתה אומללים ולו בגלל שידענו שהיה יכול להיות לנו הרבה יותר כיף ביחד.
ממרחק השנים אני יכולה לומר שזוגיות טובה היא כזו שמאפשרת לנפרדות שלך להתקיים בתוכה. לא חייבים לבלות בנפרד כדי לחזור מתגעגעים או כדי להטעין מצברים. הכתיבה אצל אישי עונה על הנפרדות, אצלי זה הקריאה, דברים שאני עושה לבד עם הילדים או הכתיבה למגירה.
כשאתה יוצא מהבית לעבודה יחד, זה לא מרגיש כמו מטלה שאתה צריך לבצע. לנסוע ברכב יחד, לאכול כריך טעים בדרך, לשמוע מוסיקה ולשיר בקולי קולות, לעצור בדרך לקפה, לפגישה. אם הילד לא מרגיש טוב, אנחנו חוזרים יחד הביתה ואוספים אותו על הדרך.
אנחנו בשלב כזה בחיים שהאנשים שמקיפים אותנו ונוכחים בחיים שלנו יודעים שאנחנו מגיעים בחבילה אחת. אנחנו לא שומעים ביקורות בפנים וגם אם נאמרות כאלו, הן נאמרות בחצי קריצה. אם, למשל, מתוכננת איזו חגיגת יומולדת לחברה והיא נשלחת אליי, תמיד ייאמר "תבדקי אם מתאים לאישי ותעדכני". אם אנחנו מגיעים בנפרד, חלילה, בגלל מחלה או משהו אחר לא מתוכנן, תמיד ישאלו אותנו בתדהמה איפה החצי השני. נדיר מאוד להיתקל בנו שלא ביחד.
האהבה היא ללכת לעירייה לברר למה אין מספיק חניות
ההתאהבות משנה את פניה עם השנים. היא לא רק ערבי חברים נוצצים וסקס פרוע. היא כל אותם דברים יומיומיים שקורים לכולנו בחיים:
היא השניה שאלי יורדת בבוקר מחדר השינה ונעצרת על המדרגה הלפני אחרונה ואני נפעם מכמה שהיא יפה ככה, בלי שום איפור;
היא היכולת להינות מהקפה והכריך שאישי מכין לי בבוקר;
היא כשאלי לא מרגישה טוב ואני קובע לה תור לרופא ולוקח אותה ומחכה איתה בתור וקונה לה את התרופות;
היא כשאנחנו בסופר - אישי בירקות ובגבינות ואלי ביבשים, וכל הסופר מכיר את השריקה המיוחדת שלנו בין שורות המדפים, השריקה שמעידה שסיימנו וניפגש בקופה;
היא בשיחות טלפון שאנחנו עושים מהרכב ולמרות שאנחנו נשבעים לא להכנס האחד לדברי השניה, כמעט תמיד יוצא ששנינו אומרים את אותו המשפט בדיוק וגם באותה אינטונציה;
היא במענה של אחד כשההודעה או המייל נשלחו לאחר;
היא בכל פעם שאנחנו בספריה, ואישי מביא לי ספר שהוא בטוח שאני יאהב ואני מוצאת לו את הספר על השואה שהיא חיפש בנרות;
היא לשמוע את אלי מספרת לי על חלום שהיא חלמה בלילה על X שכל כך עצבן אותה, ולגלות שגם אני עצבני עליו;
היא לדעת שהיו לה גלי חום כל הלילה והיא לא ישנה שניה ולתת לה להמשיך לישון עוד שעה בבוקר;
היא לעזוב הכל וללכת איתו לקנות אוזניות לחדר כושר כי שלו נהרסו;
היא לעשות יחד יוגה ופילטיס ושחיה, להיות שם כשאבא שלה מת, כשצריך לקחת את הכלב לווטרינר, להיפגש עם החונך בבית הספר או ללכת לעירייה כדי לברר למה אין מספיק חניות מתחת לבית.
גם הסקס משתנה עם השנים. יש שבועות שאנחנו מתארנבים בטירוף ויש שבועות של מדבר. אנחנו שני אנשים שמקיימים זוגיות, ולא תמיד מה שמתאים לאחד בא לשני. יש לנו יתרון ענקי שנקרא עבודה מהבית – מה שמשאיר לנו את הבית ריק בבקרים, וברוך השם את הבניין ריק משכנים.
יהיה כיף להזדקן יחד, בטוח. אפילו שאנחנו רק בשלהי גיל ה-40 שלנו, אנחנו כבר מפנטזים על הרגע שנעבור לבית אבות.
אבל עד אז, עד לשם, הדרך מרתקת לא פחות.
אלינור ואישי רון הם המייסדים והבעלים של חברת SIMPLY GOOD, מותג בין-לאומי למוצרי תינוקות
ומה הסיפור שלך? יש לך סיפור? נשמח לשמוע אותו: women@mako.co.il
