נולדתי וגדלתי בראשון לציון. את בעלי הכרתי בגיל 16, בגיל 22 התחתנו ואנחנו נשואים כבר 28 שנים. שנה אחרי החתונה נכנסתי להיריון ספונטני עם שלישייה.
אני זוכרת את היום שבו גילינו. השעה הייתה 16:30, נכנסתי בשבוע 10 לבדיקת אולטרסאונד שגרתית אצל ד"ר יפעת - שהוא גם רופא הנשים שלי וגם הצנחן מהתמונה המפורסמת בכותל - ואז הוא אמר לי שהוא עוצר לרגע את הבדיקה כדי להביא את המשקפיים שלו. נבהלנו ומיד שאלנו אם הכל בסדר. בתשובה הוא ענה לנו שהכל יותר מבסדר, וציין שלא כל יום רואים דבר שכזה. הוא ביקש מבעלי לשבת לידו ואז התחיל לספור:1, 2 ו-3.
היינו בשוק. הוא שלח אותנו מיד לסריקה יסודית כדי לבדוק שאכן מדובר בשלישייה, חיבק אותנו ואמר לי: "לא משנה מה יגידו לך, מעכשיו את צמודה אליי ואל תשמעי לאף אחד". אני זוכרת שירדו לנו דמעות של שמחה והתרגשות. יצאנו מהר עם ההפניה הבהולה למכון מור, שם אישרו את הבשורה. הרופא שביצע את הבדיקה המליץ לי להפסיק את ההיריון והסביר לנו שיכולים להיות קשיים ובעיות: "ההיריון שלך הוא בסיכון גבוה ולא תצליחי לשרוד אותו לפי איך שזה נראה", הוא אמר.
"לא הכרתי את עצמי. לפני ההיריון הייתי חטובה, ואחריו הייתה לי צלקת ענקית, סימני מתיחה, בצקות, עודף משקל, צלוליט ורעלת ההיריון שניפחה אותי וקרעה את עורי. בגלל שהרבה לילות לא ישנתי הייתי עייפה נפשית וגופנית, והייתי בסך הכל בת 24"
עם התשובה והחששות הגענו שוב לד"ר יפעת. השעה הייתה כבר 21:00, אחרי שעות העבודה שלו. הוא שוב ביקש שלא נקשיב לשום דבר מעבר לתהליך שהוא ימליץ לנו עליו, וכמובן שלח אותי להרבה בדיקות. כל ההיריון הייתי בשמירה כי הוא היה בסיכון. כל מי שבדק אותי אמר שכדאי לי לדלל את העוברים או להפסיק את ההיריון - אבל אני לא הסכמתי. הפחידו אותי שאני מסכנת את עצמי ואת העוברים ואפילו הייתה סטאז'רית שאמרה לי: "מה את חושבת לעצמך, שאת איזו כלבה שמגדלת גורים בבטן שלך?". חשתי עלבון ענק אבל שתקתי. במשך כל הזמן הזה ד"ר יפעת עזר לי ותמך בהריון.
בשבוע 15 התאשפזתי באסף הרופא בגלל צירים מוקדמים ואז החל מחול השדים: הזריקו לי תרופות למניעת צירים ופתיחה מוקדמת, ובמקביל הורמונים להרחבת הרחם כדי שהעוברים יוכלו לקבל יותר מקום ולהתפתח. כל תקופת האשפוז דאגו לי לתזונה מסיבית שכללה אוכל רווי שומן, חלבונים, סידן וברזל. בהמשך פיתחתי אלרגיות מהכדורים שקיבלתי וכל הגוף שלי היה עם פריחה וסימנים כחולים. כבר לא זיהיתי את עצמי. בנוסף הייתי עם רעלת הריון שגרמה לגוף להתנפח, ומערכת הלימפה שלי כמעט ולא תפקדה. משכתי את הזמן כמה שיכולתי.
הכל פי שלושה
כשהייתי בשבוע 27 נכנסתי לניתוח קיסרי חירום, שגם בו הגוף שלי התנגד להכל. ניסו להרדים אותי אפידורלית, אבל אזור הבטן לא נרדם והרגשתי איך חותכים לי את הבטן. אז החליטו הרופאים לעשות את הקיסרי בהרדמה כללית. רק אחרי 12 שעות הצליחו להעיר אותי - אף אחד לא ידע את הסיבה ולא נכנסנו לנושא לעומק. כשפקחתי את העיניים ראיתי מולי את כל צוות האחיות והרופאים עם בכי ודמעות של התרגשות.
בחג האהבה 1995 נולדו לי שני בנים ובת. הבנים נולדו במשקל של 1,500 גרם והבת במשקל של 2,000 גרם. הילדים היו בפגייה: הבת כשבועיים והבנים חודש.
אחרי הלידה הקשה הרגשתי שאני לא מכירה את עצמי. התעוררתי לגוף שונה לגמרי ממה שהייתי רגילה לראות. לפני ההיריון הייתי חטובה ואילו אחריו הייתה לי צלקת ענקית שחצתה את הבטן שלי, סימני מתיחה, בצקות, עודף משקל, צלוליט ורעלת ההיריון שניפחה אותי וקרעה את עורי. בנוסף, בגלל שהרבה לילות לא ישנתי, הייתי עייפה נפשית וגופנית - כשאני בסך הכל בת 24.
"בן זוגי תמך בי. הוא הוריד הילוך בעבודה כדאי שאוכל ללמוד. בהסכמה משותפת הוא לקח על עצמו את גידול הילדים והניהול של הבית ואני נעשיתי למפרנסת העיקרית. פתחתי קליניקה משלי"
לגדל שלושה תינוקות זה מאוד אינטנסיבי וקשה גם כלכלית וגם נפשית. הם אכלו כל שעתיים מטרנה מאוד סמיכה עם תוספות מיוחדות שהיה מאוד יקר לרכוש אותן. חבילות הטיטולים שרכשנו היו אינסופיות, קנינו כמויות של בגדים - הכל פי שלושה. בהתחלה הזוגיות קצת נעלמה כי היינו כל הזמן עסוקים: עד שהייתי מסיימת להאכיל שלושה פגים ולהחליף להם טיטול, כבר הייתי צריכה שוב להאכיל, לרחוץ להחליף להם. במקביל עברנו חצי שנה מאוד אינטנסיבית של בדיקות רפואיות כדי לבדוק שהם בעקומה ומתפתחים כמו שצריך. רק בגיל שנה ותשעה חודשים רשמתי אותם למעון, וגם אז הם היו כמעט כל הזמן בבית כי הם היו חולים המון ונדבקים זה מזה. בשנה הראשונה לא ראיתי בכלל את עצמי - פעלתי כמו רובוט שהפעילו עם שלט.
כשהם הגיעו לגיל שנתיים הרגשתי שאם אני לא אקח פיקוד – על עצמי, על הנשמה שלי, על הגוף שלי, על הבית שלי - הכל יתמוטט. מתוך הקושי פתאום צמחה לה תחושה מטורפת של עשייה ותקווה ורצון לשינוי אמיתי. שיניתי את המקצוע שלי מגרפיקאית לקוסמטיקאית, כך יכולתי לעבוד מהבית. אחרי כל הטראומות שהגוף שלי עבר הבנתי שאני אוהבת אותו ופיתחתי אובססיה לשמירה על הביטחון שלו ושלי – מה שהוביל אותי למקצוע החדש. החלטתי לחפש את הדברים הכי טובים שישפרו את הגוף והפנים, ללא צורך בניתוחים.
בן זוגי תמך בי. הוא עבד בחברת תקנים לבנייה והוריד הילוך בעבודה כדאי שאוכל ללמוד. בהסכמה משותפת הוא לקח על עצמו את גידול הילדים והניהול של הבית ואני נעשיתי למפרנסת העיקרית. פתחתי קליניקה משלי בראשון לציון, וכיום אני בנקודת שיא של הקריירה שלי כשאני משיקה ליין מוצרים חדש אותו פיתחתי במשך השנתיים האחרונות.
השילוב בין העבודה לבית דורש לוח זמנים מתוכנן. חשוב לנו לא להזניח את עצמנו למרות הילדים וכל מטלות הבית והעבודה. כמו שאני רושמת ביומן טיפול בדברים מסוימים שעל סדר היום אני רושמת ביומן להיפגש עם בעלי. במקביל אני מאמינה שבזוגיות צריך להמציא את עצמך מחדש, וזה אומר גם מבחינת בן הזוג: הכל צריך להיות הדדי כדי שהמשיכה והאהבה לא ידעכו.
אני אדם שאוהב ללמוד, לפתור בעיות ולשנות – וככה גם נראית הקריירה שלי. אני זוכרת שיום אחד אותה סטאז'רית, שמאז שקראה לי כלבה הפכה לרופאת נשים, הגיעה אליי כלקוחה. ביום שהיא נכנסה לקליניקה נאלמתי דום. היא לא הפסיקה להתלהב מהמקום שלי ומסוגי הטיפולים, וכשסיפרתי לה שאני זוכרת אותה מההיריון שלי היא לא זכרה אותי, ואני מעולם לא פתחתי איתה את הנושא של אותו משפט שאמרה. היום שלושת הילדים שלי, שכל כך נלחמתי עליהם, הם בני 26, והם חלק מההצלחה שלי.
ומה הסיפור שלך? יש לך סיפור? נשמח לשמוע אותו: women@mako.co.il