כשרק התגרשתי, התבוננתי בעיניים מתנשאות על פנויים שמציעים עצמם באתרי ההיכרויות ובאפליקציות השונות. "אני? אני אשווק את עצמי כאלו הייתי פיצה קפואה במקפיא של סופר ענק ולצידה בורקסים וג'חנון עצוב? את הגבר שלי אני אכיר כי הוא ימצא אותי ויפנה אליי וזו תהיה סיטואציה מושלמת של מפגש מבטים מהפנט ונדע שאש התשוקה תשרוף את שנינו", קשקשתי באזני חבר טוב, שאפילו לא טרח להגיב לי ורק ביטל אותי ביד מונפת בזלזול ידעני השמור לגרוש ותיק.
כמה חודשים מאוחר יותר, אני והתנשאותי מצאנו עצמינו שולחים מבט מפתה ולוק מהונדס בטינדר עם סלפי מדוייק. זה רשמי: אני פיצה. נוטפת גבינה ורותחת מציפיות. ציפיות למצוא אהבה, להכיר חיבור אמיתי. באמת האמנתי שכל לייק הדדי יהפוך לקשר אמיתי.
"אני, אני לא מסמנת סתם אנשים ואם פונים אליי אני עונה תמיד, צריך לכבד אנשים גם אם זו רק אפליקציה. הם בני אדם. אני אענה לכל אחד שפנה בנימוס גם אם אני לא מעוניינת, אני לא אעלם, אני לא אזלזל, אני לא אנהג כאחד הגברים האלה שעוברים מבחורה לבחורה ומשאירים אדמה חרוכה בתקוות", המשכתי לבלבל את המוח לכל מיני שותפים לסטטוס שלי.
מי יודע מתי אצטרך להשתמש בכל האופציות האלה?
והיום... היום אני עדיין פיצה, אבל יצאתי מהמקפיא. עליתי במעמד, היום אני מבעבעת עצמי בטאבון, עושה לייק לסמבוסק עם ביצה ומעיפה באדישות בייגלה בלי מלח. את מי מעניין הביגלה? שמישהי אחרת תיתקע איתו. עולם הפנויים-פנויות החדש שנפתח בפניי פוסט הגירושים שונה מהעולם הקודם שידעתי טרם נישואיי. אז, לפני שנים, הכול היה מהוסס יותר, יש שיגידו מכובד. היום הכול מהיר, קיצוני, מידי. אנשים נכנסים לחיינו ונעלמים בלי להשאיר חותם. כבר לא שואלים אם בא לך סקס, פשוט שואלים איך את אוהבת. האינטנסיביות שבה גברים מוגשים לי ושבה אני מוגשת להם מסחררת. לפעמים אני בוחשת בקדירת מרק מנחם, עשיר בתפוחי אדמה ועדשים. מתכון זה מעניק לי סקס טוב ומשביע את רעבוני הרגשי והפיזי. יהיו פעמים בהן אוריד את הסיר מהאש טרם הרתיחה ואמזוג לי מנה פושרת אך עמוסת קלוריות, פחמימות ריקות שיותירו אותי תוהה מדוע מילאתי עצמי בהן. אני הכי אוהבת את התבשיל הפיקנטי, כזה שאני טורפת רותח ושורפת את עצמי, מתערבבת לי עם הטעמים ואוכלת עד תום. ממלאת צלחת נוספת ומתענגת עליה, מתכננת כבר את המנה הבאה.
אני מסמנת מישהו באפליקציה כמתאים. אנחנו מצ'וטטים ועוברים לטלפון והכימיה מרגישה לי טובה, מבטיחים להשתמע ולהיפגש לאיזו כוס יין, ואז הוא נעלם. אני יוצאת לדייט, מרגישה שהיה טוב, הוא לוקח אותי לאיזה בר חמוד, שתינו בירה ופירקנו כרובית מעוצבת. הוא מלווה אותי הביתה ואני נותנת לו טעימה טיזרית מעצמי. בלילה הוא שולח הודעה: "נהניתי איתך מאוד, הרבה זמן לא הרגשתי ככה", ואז הוא נעלם לשבועיים ופתאום שולח הודעת "שבוע טוב" עם סמיילי מפגר. אני בדיוק קיבלתי מחזור אז תשובתי תהיה "תקשיב טוב, אל תשלח לי שבוע טוב ואל תשגע אותי", ומוחקת את המספר.
ואני, שבתחילה הייתי נכבשת מכל מילה, לוקחת שאיפה מכל מחמאה ועפה לי בענן מתוק של סטלה מצמח הנרקיסיזם פתאום מבינה... זו לא אני המוחמאת, זו לא אני הנחשקת. זו הסיטואציה שמכוונים אליה. זה זיוף האינטימיות שנעשה מהיר וחסר כבוד למילה. מילים מלים, כמה קל לכתוב אותן בצ'אט, כמה קל להגיד. "את יפיפייה", "את מדהימה", "מהממת", "נסיכה", ואני מביטה במילים הכתובות ומודעת לעצמי באופן מושלם. אני לא יפיפייה, אני אולי חמודה פלוס. סקסית כשאני רוצה. מדהימה יגיד רק זה שיכיר אותי.
והרי כולם עושים את אותו הדבר בדיוק. גם אני שמדברת עם כמה במקביל, נחמדה לכולם. נותנת הרגשה שאני מעוניינת גם כשלא. מי יודע מתי אצטרך להשתמש בכל האופציות האלה שצברתי לעצמי בוואצאפ? חמישי אחד אני אצטרך טרמפ כשאני שתויה ומבולבלת ויום אחר אני צריכה להתקין מדף בחדר של הילד, כדאי לשמור. אני משחקת לי בעולם הדייטים, פעם נעלמת ופעם נעלמים לי. לילה אחד סוער ואחריו דממת אלחוט מצדו של הבחור. לילה אחר אני מתמסרת ובבוקר התעלמות שלי מהודעות שלו. ככה זה. זה העולם החדש. המהירות שבה מכירים שווה למהירות שבה מאבדים. את עצמינו, את האחרים, את מה שהיה ומה שיכול היה להיות. אומרים שהאויב הכי קשה של המצוין זה הטוב מאוד. בהקשר המקורי הכוונה היא שלא צריך להתפשר על הטוב מאוד בדרך למצוין, אבל בעולם הדייטינג אני דווקא אומרת הפוך: החיפוש אחרי הטוב יותר הוא זה שמשאיר אותנו לבד, עם הרבה אבל בלי כלום. מה רע בטוב מאוד? למה לרדוף אחרי המצוין?
אני כותבת על השליליות שבעולם הזה, אבל האמת שיש לי עשר דקות לכתוב עד שצחי אמור להגיע. מישהו מהאפליקציה. דיברנו פעמיים, תקשרנו קצת בוואצאפ, יש חיבור, יש פאן ואני מרגישה שיהיה כיף. לא יודעת לאן זה ילך אבל בתחושה יהיה לי אחלה ערב. האמת שאני קצת נרגשת, בעיקר כי בא לי על נשיקות חדשות ועל קשר עין ממגנט, כזה שיש בהתחלה ורק כשמתקיימת הכימיה.
מאחלת לעצמי ליהנות. מגיע לי. אני אם חד הורית מסורה לילד עם צרכים מיוחדים. הרווחתי ביושר ובדם את הזכות פשוט ליהנות.
הכותבת, סילביה ברזני, היא סופרת
ומה הסיפור שלך? יש לך סיפור? נשמח לשמוע אותו: women@mako.co.il
