אחד מהזכרונות הכי מוקדמים שלי הוא איך אני ואמא שלי הולכות בגשם, נרטבות וצוחקות. הסתכלתי עליה, וראיתי אישה שבוחרת להיות מאושרת: למדתי ממנה שאנחנו לא בוחרים עם איזה קלפים ניוולד, אבל כן יכולים לעשות איתם את המקסימום

לא כל הילדים בעולם נולדו לאמא מאושרת. כך גם בני, שהאישה שילדה אותו בחרה להשאיר אותו בבית החולים וללכת. כבר מזמן אני לא שופטת אותה.

מיד לאחר האימוץ חשבתי הרבה על הרגע הזה. שאלתי את עצמי מתי היא החליטה - האם ברגע שגילתה שהיא בהריון כבר היה לה ברור שאת הילד הזה היא לא תגדל, או שלפחות לאורך ההיריון הוא חווה בתוך הבטן שלה שלווה ורוגע? אולי היא החליטה דווקא אחרי הלידה? שאלתי את עצמי איך יכלה להחליט לעזוב את הבן שגופה הביא אל העולם בבית החולים וללכת. אבל מאז כבר הפסקתי לשפוט והפסקתי לחשוב על זה, ועברתי לחשוב על הבן שלי, על הזכות שלו לאושר – ועל החובה שלי להיות אמא מאושרת.

לא רק לאימהות מגיע להיות מאושרות, לכולם מגיע, גם לסבתא שלי בת ה-100 וגם לחתול ברחוב. אבל לאימהות יש, לצד הזכות להיות מאושרת, גם את החובה להיות מאושרת. החובה להיות מודל לבחירה באושר.

מודל לחיקוי הוא הכוח המעצב הגדול ביותר. אין זה חשוב אם את אשת עסקים מצליחה שמניפה את דגל ההגשמה העצמית או אם את אם לשבעה שמאמינה בהקמת משפחה גדולה וטיפוחה: העיקר שיהיה במודל בחירה באושר ושמחה ולא קורבנות ומירמור על מה שלא עבד.

ילד מרגיש בחושיו האם אמו מאושרת

אחד מזיכרונות הילדות המוקדמים שלי הם של אמא שלי ושלי הולכות יחד בבוקר גשום אל הגן שלי. הייתי כבת שלוש, צעדנו יחד ברחוב ללא מדרכה, צמודות צמודות לצד הדרך. הטיפות ירדו בלי הרף ומכוניות שחלפו ברחוב השפריצו עלינו מפלי מים קטנים כממטרה. ואנחנו שתינו, יד ביד, מדלגות בין הטיפות, אוחזות במטריה אחת מעל לראשנו ואת היד השנייה מפנות כלפי המכוניות החולפות ומפלי המים וצוחקות. צוחקות עד שהבטן מתכווצת. ואמא שלי צוחקת משמחה מכל הלב ואני מסתכלת עליה ורואה אמא מאושרת.

ראיתי את אמא שלי גם בהתמודדות עם אתגרים. עם בעל הלום קרב, עם אתגרים כלכליים. ראיתי את אמא שלי מאבדת את אבא שלה ומתאבלת עליו ביגון. החיים הם לא רק דבש וסוכריות עבור אף אחד. ויחד עם זאת, ראיתי אמא שבוחרת בשמחה: שבוחרת להיות מאושרת. שעובדת בלהיות מאושרת ולעשות אחרים סביבה מאושרים.

ילד מפתח תחושת מסוגלות וערך עצמי בשנותיו המוקדמות, ודרך התנהלותה של האם הוא מבין מהי שמחה ומהו תסכול. הוא מרגיש בחושיו האם אמו מאושרת. כל אדם נולד עם סט קלפים ביד, לא כולם טובים, חלקם אפילו ממש רעים. אבל בכל רגע נתון יש לנו את הבחירה לעשות איתם משהו טוב: להיות שמחים בקלפים שקיבלנו וללמד את עצמנו להוציא מהם את המקסימום שאפשר. אולי אם נזכור את המשפט הזה בכל צומת של בחירה בין תסכול לקבלה, בין כעס לאהבה, נלמד את ילדנו שיעור חשוב על בחירת המשקפיים הנכונות לחיים.

* הכותבת היא מנכ"לית עמותת שניר, הפועלת לקידום מתן שוויון הזדמנויות בחינוך ובתרבות