ככה החלטתי להיפרד משתלי הסיליקון שלי

זה היה הדבר האחרון שחשבתי שאני אעשה בחיי, להיפרד משתלי הסיליקון שלי. הם היו חלק ממני והרגשתי שהם חלק בלתי נפרד מהגוף שלי. אני חן, בת 38, חוקרת תודעה, מלמדת נשים להתחבר לקול הפנימי שלהן ואישה שבוחרת לחיות הכי קרוב לעצמה.

ההחלטה לעבור ניתוח להגדלת חזה נבטה בי כבר בגיל העשרה. בבית בו גדלתי היו תפיסות שוביניסטיות מיושנות, לא עברתי חניכה או הדרכה אל עבר הכניסה לנשיות שלי ואף אחד לא לימד אותי להתקרב לעצמי, ללמוד מה אני אוהבת, מה מתאים לי, מה הצרכים והרצונות שלי ומה התפקיד והקול שלי בעולם. על מערכות יחסים, מיניות או נשיות למדתי לבדי, ללא שיח או הכוונה הורית, בעיקר ממסרים ותכנים שהיו זמינים סביבי בבית כמו פרסומות, סרטים, תוכניות טלוויזיה ופורנו. אלה עסקו בהחפצת הגוף הנשי, בהקטנה ודיכוי נשי ובמודל מוגזם ולא ריאלי של מיניות נשית.

החוויה של נערות מתבגרות שגדלות בעולם עם תפיסות כאלה יכולה להיות אכזרית מאוד. כנערה בכיתה ו', הגוף שלי היה נתון לקולות של ביקורת ושיפוטיות מידי הסביבה: הבנים בכיתה היו בודקים וסורקים אותנו הבנות ומעניקים לנו ציונים ודירוגים. אני, עם חזה קטנטן, הייתי מושא ללעג – אבל למעשה, זה לא היה קשור לגודל. היית נתונה לביקורת בין אם צמחו לך שדיים ובין אם לא; וכך, מהר מאוד למדתי להבין שיש בי משהו "פגום". הכאב הזה, של ילדים שצוחקים ומבקרים את גופי נצרב עמוק בתוכי, ומשם ללא עיבוד ותיווך הורי התנתקתי מגופי ומרגשותיי, הדחקתי חלקים נשיים, מיניים ויצירתיים ופיתחתי טינה וביקורת עצמית כדרך חיים.

את גיל ההתבגרות וגיל הצבא העברתי בתחושה שיש לי סוד – "הגוף שלי פגום", "אני לא נשית" ואסור לאף אחד להכיר אותי באמת, כי אי אפשר לאהוב מישהי כמוני. כל ניסיון חיזור מצד בנים בסביבתי נענה בהכחשת הרגשות שלי והרחקתם ממני, בטענה שאני לא מחפשת חבר כרגע. למרות שמאוד רציתי, הרגשתי שעליי להסתיר את עצמי מהעולם, כי קרבה שווה לחשיפה - וחשיפה משמעותה לעג וביקורת. גברים שפגשתי לאחר שנים סיפרו לי שהם חוו אותי כאישה יפהפיה ומושכת. אני זאת שלא יכולתי לראות זאת על עצמי.

ברצון שלי להגדיל את החזה שיתפתי רק את אימי, שמאוד עודדה אותי. חיכיתי לשחרור כדי לבצע את הניתוח, וכשכולם מסביבי חסכו לטיול הגדול אני עבדתי וחסכתי כסף עבור הניתוח. כשהגעתי לסכום הכסף הנדרש קבעתי מועד והרגשתי שהחיים שלי הולכים להשתנות מקצה לקצה, ואכן זה מה שקרה.

בחרתי בשתלי סיליקון בנפח קטן ופרופורציונלי לגופי, ובכל זאת אני זוכרת שכשראיתי את השדיים החדשים שלי די נבהלתי. הם היו מלאים מאוד ועמדו באופן לא טבעי – מראה שהיה מושך תשומת לב רבה, כשאני עוד הייתי רגילה להדוף מעליי מחזרים.

לאט לאט התרגלתי למראה החדש והתחלתי להגשים חלומות. סיימתי תואר עבדתי והתפתחתי מקצועית, פיתחתי מערכות יחסים חדשות, טיילתי, ביליתי, פגשתי את אהוב ליבי, התחתנתי והקמתי משפחה משלי. למרות שכלפי חוץ נראיתי אישה יפה ובריאה, מבפנים התחושה של "אני פגומה" לא חלפה והמשכתי להתבייש בגופי ובעצמי.

אמרו לי "זה יראה נורא"

במהלך השנים חוויתי סימפטומים של עייפות מוגברת, חוסר אנרגיה, חרדות, דיכאון וערפול מחשבתי. מעולם לא הרגשתי שאני בהגשמה מלאה או שאני מצליחה לחיות את החיים שאני באמת רוצה. לפני כחצי שנה נחשפתי לכתבה בה מישהי קישרה בין סימפטומים שחוותה לבין שתלי הסיליקון בשדיים, ובעקבותיה נחשפתי לקבוצת נשים ישראלית בפייסבוק השלכות בריאותיות של שתלי סיליקון וסליין והצעדים להחלמה ולקבוצת נשים בארה"ב, המונה למעלה מ 100,000 נשים, המדווחות על סימפטומים זהים לשלי.

הבנתי שיש קשר בין מה שאני חווה לבין שתלי הסיליקון שלי, והתחלתי סדרת בדיקות, בהן גיליתי שקיים דלף בשתל השמאלי שלי. שם קלטתי מה המחיר ששילמתי כאשר בחרתי להכניס שתל זר לגופי, ובחרתי לצאת למסע ריפוי אישי שפתח פתח להצפת אותו פצע ילדות מודחק.

בתהליך עלו בי המון חששות ופחדים, איך אראה? איך זה ישפיע על מערכת היחסים שלי עם עצמי? עם בן זוגי? עם הסביבה שלי? איך זה ישפיע על המיניות שלי? בחרתי להיצמד הפעם לקול שלי, שקרא לי להיפרד מהשתלים ולהיצמד להתחייבות שלי להרגיש טוב ולחיות חיים בריאים. נתקלתי בקולות מחלישים שאמרו "זה יראה נורא" או "אין קשר בין מה שאת חווה לשתלים", אבל לשמחתי הקול שלי גבר עליהם, וקבעתי ניתוח להסרת השתלים.

התעוררתי מהניתוח חבושה וכאובה, ולקח לי כמה ימים להיפרד מהשתלים ולהתאבל. בכיתי המון והרגשתי שאני משחררת כאב ומתנקה. את החזה שלי פגשתי כעבור כמה ימים, רק כאשר הייתי מוכנה לכך. עמדתי מול הראי בחדר האמבטיה בביתי והתחלתי להיפרד לשלום מהאני הישנה. לאט לאט הסרתי את התחבושות והייתי מוכנה לפגוש אותי עירומה כפי שאני – נולדת מחדש אל מול עיניי. זה היה מפגש עוצמתי ומרגש. התבוננתי בעצמי ובמקום לסלוד ולבקר את גופי, הייתי שם איתי, עם הילדה המבויישת שהייתי, פתאום יכולתי לראות את כל השנים בהם התייחסתי לעצמי עם ביקורת, שיפוט וטינה ואיך זה השפיע על כל כך הרבה בחירות בחיי. התרגשתי מאוד לחוש את עצמי מתוך ראייה אוהבת, חומלת וסולחת, וזה היה הרגע בו הבנתי שמערכת היחסים שלי עם עצמי ועם הגוף שלי השתנתה ומפה אני ממשיכה להתפתח, לגדול ולצמוח מתוך אהבה עצמית.

משם כל יום הרגשתי שיפור בבריאות שלי. צלילות המחשבה חזרה, החיבור לקול שלי התחזק. היום אני יכולה לשתף כי השתלים היו פלסטר עבורי, פלסטר שסגר על כאב רגשי עמוק וכלא היטב-היטב פצע ילדות למעלה מ-16 שנים. השתלים היוו לי קביים, אבל הם לא ריפאו את שורש הבעיה - מערכת היחסים הביקורתית והמקטינה שהייתה לי עם גופי ועם עצמי.

היום, כחודש לאחר הניתוח, החלטתי לקחת את הידע המקצועי ואת המסע האישי שלי ולהעביר אותו הלאה, וללוות נשים נוספות שמתמודדות עם קושי לבטא את עצמן ולפעול באופן מלא מתוך חיבור לעוצמה הנשית שלהן. אני שמחה להיות חלק ממגמה חדשה לפיה נשים מבינות שהערך העצמי שלהן אינו קשור למראה שלהן ולגודל החזה שלהן, אלא טבוע בהן מעצם קיומן. חוסר בתחושת בטחון ואהבה עצמית לעולם לא ימולאו על ידי משהו חיצוני, לא על ידי בן זוג, לא על ידי עבודה מרשימה או מראה מושלם. הסיבה האמיתית לתחושות האלה היא כי התנתקנו מהמהות הטבעית שלנו בילדות, ותחושת החוסר היא קריאה להתחבר אליה מחדש.