קוראים לי נועה, אני בת 28 מהרצליה, לומדת משחק בבאר שבע. במסגרת הלימודים, אנחנו מעלים את "הכל אודות אמא" של אלמדובר, ואני מגלמת את נינה, נרקומנית לסבית. הדמות הזו מחזירה אותי לשירות הצבאי שלי כמפעילת קשר מבצעי בחט״מר מנשה, כשניהלתי מערכת יחסים עם מי שהייתה המפקדת שלי במשך שלוש שנים.
נפגשנו בבה"ד 7 כשהייתי בקורס של מפעילי קשר מבצעי. הייתי חניכה, היא הייתה אחת המפקדות בקורס ובשנייה שראיתי אותה נדלקתי עליה. לפני כן נמשכתי לגברים והתאהבתי בהם, אבל לא הייתה לי מעולם מערכת יחסים רצינית. לא הייתי מודעת לעובדה שאני נמשכת גם לנשים, זו הייתה הפעם הראשונה שזה קרה לי ולא היה לי שום הסבר לזה. בזמן הקורס שמעתי שיש לה חבר והבנתי שזה לא רלוונטי בשום צורה, אז ניסיתי לשחרר את זה אבל לא הצלחתי. עם סיום הקורס ושבירת הדיסטנס התחיל בינינו קשר חברי שמהר מאוד הפך לרומנטי.
לא חשתי בושה או בלבול, הייתי צעירה מאוד וספונטנית ולא חיפשתי הגדרות - בעיקר שמחתי שהצלחתי לכבוש את ליבה. למשפחה שלי סיפרתי ישר, והם קיבלו את זה מאוד יפה. היא, לעומת זאת, לא רצתה שהחברים והמשפחה שלה ידעו, אז היינו מעמידות פנים שאנחנו פשוט חברות טובות שישנות אחת אצל השנייה הרבה. זה יצר בינינו המון מתחים, עד שהיא הסכימה לספר לכולם.
בבסיס החדש בו הוצבתי שמעתי די מהר שמאחורי הגב מכנים אותי "נועה הלסבית". לא הכרתי אף אחד ואף אחד לא הכיר אותי, אבל השמועה שאני "לסבית" הגיעה אליהם עוד לפני שאמרו לי בכלל שלום בפעם הראשונה. פתאם הרגשתי שזה מפריע לי. המילה הזו נשמעה כל כך רחוקה ממני, ולשמוע אותה שיתק אותי. "לסבית" נהפכה לקללה באוזניים שלי.
חששתי שהבנות במגורים יירתעו מלעשות איתי מקלחות משותפות או להתלבש בחדר כשאני שם. זה כל הזמן היה בראש שלי, למרות שהן לא שידרו את זה. הרגשתי שאני צריכה לכפר על ה"פגם" שלי, ולהוכיח לאנשים האלה - שלא באמת היה לי שום קשר איתם - שאני לא עוד איזה סטראוטיפ של לסבית. סיגלתי לעצמי תכונות שנחשבות יותר נשיות או סטרייטיות: למשל, כשהיינו יוצאות הייתי לובשת שמלות קצרות וצמודות, נועלת עקבים ועונדת עגילים.
היינו בזוגיות שלוש שנים. אחרי שנפרדנו, הייתה לי רק מחשבה אחת בראש: להבין מה הזהות המינית שלי. התחייבתי לעצמי שאני לא אצור שום קשר רומנטי או מיני עם אישה עד שאבדוק קודם את הצד השני, כי גם תוך כדי הקשר עם בת הזוג ידעתי שאני נמשכת לגברים ושבסוף אתחתן עם גבר. תהיתי אם יכול להיות שזוגיות עם בחורה הייתה הבחירה הקלה עבורי, כי היא פחות איימה עליי.
לקח לי כמה שנים להבין שיש לי בעיה ורתיעה אמיתית מגברים, שיש אצלי איזה מחסום בקשר אליהם. הייתי נמנעת מכל אינטרקציה איתם, מבטלת כל בחור שהיה מנסה להתחיל איתי. כשידידים היו מניחים עליי יד בקטע חברי, הייתי אומרת, כאילו בצחוק, "אל תגע בי". כבר התחלתי לחשוב שאולי עברתי איזו התעללות מינית בילדות שהדחקתי, והלכתי לטיפול כדי לנסות ולהציף את זה מהתת מודע. אבל מהטיפול עלה דווקא שאני זאת שאונסת את עצמי, כביכול, ונמנעת מתוך הניסיון שלי להיות שונה מכולם.
זנחתי את זה, אבל כשהתחלתי את לימודי המשחק בגודמן התגלה עד כמה השריטה עמוקה: בשיעור המשחק הראשון, המורה לתנועה ביקשה שנתחלק לזוגות וניצור ביחד תנועה משותפת. הבחור שעמד מולי היה נמוך ממני בראש וחצי, חייכן ונעים, אבל ברגע שהרגשתי את ריח הגוף שלו משהו בי קפא. הבנתי שיש לי בעיה אמיתית.
הלימודים היו סוג של תרפיה, ולראשונה הצלחתי להיפתח ולהתחבר לעצמי. החלטתי להפסיק לנסות לייחד את עצמי בצורה נואשת מתוך הפחד שאחרת אני לא שווה כלום. דברים התחילו להשתנות. בדיעבד, אני חושבת שהקושי שלי עם גברים היה קשור לזה שכל החיים חייתי בסביבה נשית. במשפחה שלי יש רק נשים: אנחנו ארבע אחיות, המשפחה של אמא שלי לא חיה בארץ ולאבא שלי יש שתי אחיות שלא חיו עם גברים, לכל אחת מהן בת אחת. סבים לא היו לי. זה היה התא המשפחתי שלי במשך שנים, והכי טבעי היה עבורי ליצור אינטרקציה עם נשים. זו הייתה הסביבה הכי נוחה לי.
לפני שנה יצאתי עם חברה מהלימודים למסיבה, ושם הכרתי את החבר הנוכחי שלי - הזוגיות הרצינית הראשונה שלי עם גבר. בתחילת הקשר חוויתי המון רגרסיות: בוקר אחד רציתי את הקשר, ובוקר אחר לא. לא ידעתי מה אני מרגישה. כנראה שפשוט הייתי מבוהלת ממשהו חדש וטוב. אבל הוא ידע להרגיע ולהכיל אותי, ומצאתי את עצמי מתמסרת לקשר המדהים הזה. יש הבדל בין קשר עם אישה לקשר עם גבר, אבל עם הזמן הבנתי שזה לא משנה מה יש לו או לה בין הרגליים - אלא מי הבנאדם שעומד מולך.
עד היום אני חושבת שזה מגוחך להגדיר מה הנטייה המינית שלי. אני מאמינה שבכל אחד יש איזו מידה של משיכה לבני מינו, ושזה רק עניין של פתיחות מחשבתית. המשיכה שלי לנשים לא שונה מעדויות של כמעט כל אישה שפגשתי לאורך השנים, אלא שאני פשוט לקחתי את זה צעד אחד קדימה.
ההצגה הכל אודות אמא תעלה בבית הספר גודמן בין התאריכים 17-25 ליוני ובבית ציוני אמריקה, תל אביב ב-3 ליולי
