נולדתי למשפחה חרדית ביישוב רכסים בשנת 1982. עד גיל חמש אני זוכרת בית מלא בילדים, באוכל, עם התרוצצויות וארוחות שבת, ואז התרחש המשבר הגדול בחיי: אמא שלי חלתה והפכה ללא כשירה לגדל ילדים. בנסיבות האלו אבא שלי התקשה לגדל אותנו, והמשפחה התפרקה. תוך שלושה חודשים הוציאו את כולנו, 12 אחים ואחיות, מהבית, והעבירו אותנו למשפחות אומנה. כל אחד נשלח למקום אחר בארץ, והקשר בין האחים התרופף.
"מעולם לא קראתי להורי האומנה אבא ואמא, ואסור היה לי לקרוא להם בשמותיהם הפרטיים - לכן בכל פעם שהייתי צריכה משהו, נאלצתי תמיד להגיע עד אליהם ולבקש"
אני הגעתי למשפחה בקהילה סגורה בישוב חרדי "הארד קור" בצפון. למשפחה היו כבר אז ארבע בנות, כשהגדולה הייתה בגיל שלי, ובכל שנה נוסף עוד ילד. בסופו של דבר היו למשפחה 15 ילדים. אני זוכרת את הלילה הראשון הלא מוכר, את המיטה הזרה. את זה שלא ישנתי כל הלילה.
הייתה שם הקפדה מאוד נוקשה על כל פרטי ההלכות. אני הייתי ילדה ששואלת הרבה שאלות, גם בעניין הדתי, וזה לא משהו שהתקבל בהבנה. אהבתי מאוד לשיר ואסור היה לי לעשות את זה, אסור היה ללכת בלי גרביים כי זה לא צנוע, מגיל 10 אסור היה לי להיות בבית סגור לבד עם ה"אבא", כי זה נחשב ייחוד.
לא היה לי חיבור עם ההורים במשפחת האומנה, לא הרגשתי בשום שלב חלק מהמשפחה. לא קיבלתי מילות אהבה, חיבוק או מגע. מעולם לא קראתי להם אבא ואמא, ואסור היה לקרוא להם בשמותיהם הפרטיים. ולכן, בכל פעם שהייתי צריכה משהו, נאלצתי תמיד להגיע עד אליהם ולבקש.
אני זוכרת לילות שבהם הרטבתי במיטה. מדי בוקר ההורים המאמצים נתנו לי לכבס את המצעים ביד. לרגע הם לא חשבו שקורה פה משהו רגשי. אין לי הרבה זיכרונות מהגיל הזה, רק תחושות של פחד, שמתוכן צמח הצורך להגן על עצמי מהכל.
עם אבא שלי המשכתי להיות בקשר ופעם בחודש נסעתי לבקר אותו, אבל מהר מאוד התמעטו הביקורים.
עם סיום בית הספר היסודי נשלחתי לפנימייה, כך שהמסר היה די ברור גם אם לא ממש אמרו לי אותו בפנים: "את לא חלק מהמשפחה". באופן מפתיע אני זוכרת את התקופה שם כדבר הטוב ביותר שקרה לי. הצלחתי לצאת מהעולם הסגור שבו הייתי, הגעתי סוף סוף למקום בו הרגשתי שווה לאחרים. היו שם בנות חרדיות, דתיות ומסורתיות, היו כאלה מבתים קצת יותר פתוחים לעומת המקום בו גדלתי, ועם הזמן התאמתי את עצמי לסביבה.
עם סיום הלימודים הבנתי שאני רוצה לחפש כיוון אחר בחיים שלי. התנתקתי בהדרגה מהעולם החרדי ולמעשה נאלצתי להכיר מאפס את העולם שבחוץ. כשהייתי בת 18 עבדתי בעבודה הראשונה שלי כאם בית ומדריכה בפנימייה דתית, והמקום פתח לי עצמאות. גיליתי עולמות חדשים. זו הייתה פעם ראשונה שראיתי טלוויזיה ומחשב. זה היה מדהים ומרגש לראות את הכל זמין ומיידי וללמוד כל כך הרבה. שם גם הכרתי את החבר הראשון שלי, שהיה חילוני ועבד כמאבטח במקום. היינו יחד חמש שנים.
עם זאת, היה לי פחד עצום לשבור חוקים. בעולם שממנו הגעתי קיבלו בשבילי את כל ההחלטות בחיים, ופתאם הייתי במצב בו אני צריכה להחליט לבד. בשבת הראשונה שלא שמרתי חששתי כל כך, הייתי בטוחה שיקרה לי משהו. בכל רגע שעבר חשבתי שהנה, אני הולכת להיענש. כשזה לא קרה, התווספו לאט לאט עוד דברים.
לאחר סיום העבודה בפנימייה עבדתי בהוט במשך שבע שנים, והתקדמתי שם ממשרה בשירות לקוחות לתפקידים יותר ניהוליים. כיום אני עובדת כסמנכ"לית תפעול בהאקריו, חברה להכשרת והשמת עובדים למקצועות ההיי-טק. במסגרת תפקידי אני רואה הרבה חרדים שרוצים להשתלב במקומות עבודה ולא יכולים בגלל הדרישות של הפסיכומטרי והבגרויות. אני נותנת להם את ההזדמנות הזו - אם אתה טוב אתה תצליח.
לאחרונה, אחרי שנים ארוכות של נתק, התחדש הקשר שלי עם משפחתי הביולוגית. אבא שלי חלה בקורונה לפני שנה והוא היה מורדם ומונשם. אחרי מספר חודשים כאלה החליטו הרופאים שהמצב שלו השתפר מספיק על מנת להעיר אותו, אבל הוא נותר מונשם ונאלץ לעבור שיקום ארוך. באתי לבקר אותו אחרי יותר מעשרים שנה שלא פגשתי אותו. מאז אחיי ואני מלווים אותו בתהליך השיקום שלו.
התרגשתי מאוד להכיר לעומק את המשפחה שלי וליצור קשר משפחתי חם שלא היה איתם קודם. לראות שכל אחד מהאחים ומהאחיות שלי מופלאים, מוצלחים והקימו משפחות, שהם עובדים בעבודות טובות והם הורים טובים לצד עשייה התנדבותית שעליה הם מקפידים. זה לא מובן מאליו שאחרי ילדות כזו תצא משפחה מדהימה.
מחלת הקורונה של אבא כמובן לא משמחת אותי, אבל לפחות דבר אחד טוב יצא ממנה: המשפחה שלי התאחדה. היום אני והאחים שלי שומרים על קשר טוב, מדברים על בסיס קבוע, נפגשים. מדהים לגלות כמה אנחנו דומים בכל מיני מובנים וכמה החיבור הוא טבעי, למרות שלא גדלנו ביחד. אנחנו בקשר עם אבא ומבקרים אותו בשיקום כל כמה ימים ועושים איתו קבלת שבת.
היום אני נשואה באושר ואמא לשני בנים נפלאים, אבל למרות כל ההישגים שלי יש משימה אחת שעדיין לא הגשמתי: לצרף למשפחתי ילד אומנה. זו תהיה עבורי סוג של סגירת מעגל למקום ממנו הגעתי. בעלי מודע לרצון הזה מהרגע שהיכרנו. אני מחכה ששני הילדים שלי יגדלו מעט, כדי שאוכל להפנות את כל המרץ שלי למטרה הזו. בניגוד לילדים מאומצים, משפחות אומנה מקבלות ילדים לזמן מוגבל, והם נשארים לפעמים בקשר עם המשפחה הביולוגית - ולכן גידולם מורכב יותר. החלום שלי הוא לשנות לילד כזה את החיים. שירגיש שהוא הגיע למשפחה שהיא שלו ושיקבל בה את היחס הכי טוב בעולם.