View this post on Instagram
נולדתי עם כתם לידה נדיר מאוד בשם נבוס. בערך בגיל שש התחלתי להבין שאני שונה, שנולדתי עם המון כתמים, שאחד מהם על הרגל ואחד מהם מכסה לי את רוב הגב. לא אהבתי את העובדה שיש לי כתמים, התביישתי בהם. רציתי גב ורגל חלקים. כל לילה לפני השינה הייתי מתפללת לאלוהים שמחר אקום בבוקר עם גב חלק ואהיה רגילה כמו כולם.
כשהייתי בכתה ד' רופא הציג בפנינו אופציה לניתוח ולהסרת הכתם בגב. פחדתי פחד מוות מהניתוח, מסיבוכים, מזיהומים. הרופא הראה לנו צלקות של ילדים שהסירו, והתמונה מצד אחד ריגשה אותי ומצד שני זעזעה אותי. הניתוח דרש הכנסה של בלונים רפואיים מתחת לעור בריא, וניפוח שלהם במשך כארבעה חודשים. הבנתי שאני אצטרך ללכת לבית הספר כמו בלון מהלך. הכתם בגב היה הדבר היחיד שהצלחתי להסתיר מפני העולם, זה היה הסוד שלא חשפתי בפני אף אחד מחבריי, ופתאום כולם יגלו? לא בא בחשבון. לא הסכמתי לניתוח.
הייתה לי טראומה מניתוח קודם: בכיתה ב' הסרתי מנגיומה ("תות") מהצוואר, וכשחזרתי למחרת לבית הספר הייתה לי תחבושת קטנה. כולם נגעלו ממני, ורק כשהורדתי את התחבושות, כעבור שבועיים, חזרו לדבר איתי. פחדתי שזה יקרה שוב. ובכלל – החרימו אותי בעבר על דברים אחרים והציקו לי באופן כללי כי הייתי ילדה ביישנית שרוצה לעסוק בריקוד, משחק ושירה. פחדתי שהמצב יחמיר.
אבל אמא שלי ממש התעקשה וקבעה לי ניתוח. הבנתי שאני חייבת להכין את הקרקע. הייתה מסיבת פיג'מות לילדה הכי מקובלת בכיתה, ושם החלטתי שאני מספרת לילדות על הכתם בגב ומסבירה להן מה עומד לקרות, כדי שלא יציקו לי. אני זוכרת שהלב שלי דפק תוך כדי שהרמתי את החולצה שלי וחשפתי לראשונה בפני הבנות את הכתם בגב. היו להן כל מיני שאלות וראיתי שהן המומות, לא מבינות, אפילו נגעלות. גם אחרי הערב הזה היחס אליי לא השתפר.
לקח לי זמן להוריד את החולצה מול בנים
בסופו של דבר לא עברתי את הניתוח בגלל בירוקרטיה, והמשכתי להתבייש ולהסתיר את הכתם. העונה השנואה עליי הייתה הקיץ, כי לרוב החולצות לילדות ונערות יש מחשוף בגב. היו בגדים שלא יכולתי לקנות. הייתי נכנסת עם אמא שלי לקנות בגדים, רואה חולצה שאני אוהבת עם מחשוף בגב או ביקיני, ובוכה. הייתי הולכת לתופרת, כדי שתתפור לי במיוחד בגד ים שמסתיר את הכתם בגב.
כשהיינו הולכות בגיל חטיבת הביניים לים, בנות מהשכבה היו מסתכלות ושואלות אותי למה אני לא לובשת ביקיני. הייתי משקרת להן שאני לא אוהבת, והן היו אומרות שאם היה להן את הגוף שלי, הן לא היו חושבות פעמיים ושהן מקנאות בי. אמרתי להן שהן לא צריכות לקנא בי, והתכוונתי לזה. "אם הן היו יודעות מה יש לי על העור, הן לא היו אומרות את זה", חשבתי לעצמי. כמו שהן קינאו בי, אני קינאתי בעובדה שהן רגילות.
למרות שהביטחון העצמי שלי עלה לאט-לאט בחטיבה, דימוי הגוף שלי עדיין היה ברצפה. כשרציתי ללבוש תחפושת בפורים שהיה לה מחשוף בגב, אמא שלי עשתה את כל המאמצים ותפרה לי בגד גוף בצבע עור לתחפושת כדי שאוכל "לחשוף את הגב" מבלי לחשוף את הכתם. הרגשתי הכי יפה בעולם ככה, עם הגב ה"נקי" שלי. בנים הסתכלו עליי. סוף סוף חשפתי משהו.
פחדתי שלא יהיו לי בני זוג בגלל הכתם. חששתי שהם ייגעלו מהצלקת, מהשיער שעליה. מהחטיבה ועד אחרי הצבא היו לי ארבעה בני זוג, והם דווקא קיבלו אותי כמו שאני. לקח לי זמן להוריד את החולצה מולם, ותמיד זה היה מלווה בהכנה, אבל אחרי שהם ראו הם אמרו שזה לא שינה להם שום דבר. מבחינתם זה לא היה משהו חריג או מוזר, הם לא התייחסו לזה כאל פגם עצום. רק אני המשכתי להתייחס לזה ככה. זה עדיין היה סוד כמוס שרק הקרובים אליי ביותר ידעו עליי.
הכתם הזה הוא אני
השינוי הגיע בגיל 23. הלכתי לרופא שבחן את הכתם והתחיל לשאול אותי שאלות על החיים הפרטיים שלי: האם יש לי בן זוג? האם יש לי חברים? משפחה וסביבה תומכת? עבודה? אמרתי לו שכולם מדהימים סביבי ושאני מתפקדת נפלא. ואז הוא אמר שמבחינה בריאותית הכתם לא מהווה בעיה או סכנה, והעניין כאן הוא אסתטי לחלוטין. השאלה האמיתית היא האם לעולם לא ארגיש שלמה עם הגוף שלי, כל עוד יש לי את הכתם על הגב? הוא הסביר שאם אוכל לחיות עם הכתם, חבל שאעבור את הסבל הכרוך בניתוחים שיסירו אותו. השבתי לו בביטחון שאני רוצה לעבור את הניתוח. הוא אמר שנתחיל בתהליך וביקש שאקבע פגישה נוספת.
במשך שלושה חודשים התמהמהתי עם קביעת הפגישה. הסתכלתי במראה על הכתם, והבנתי שאין מצב שאני מורידה אותו לפני שאני מתעדת אותו. פתאום הבנתי שהוא הפך אותי להיות מה שאני. הוא חישל אותי, הוא עיצב אותי ואת האופי שלי. איך אני יכולה להוריד חלק כל כך חשוב ומשמעותי מהחיים שלי? וככה, מול המראה, פתאם בכיתי מאושר, משמחה. בפעם הראשונה בחיי קיבלתי אותו כמו שהוא. בחרתי שלא להסיר את הכתם. פשוט לא הייתי מסוגלת לחתוך את החלק הזה מחיי.
View this post on Instagram
View this post on Instagram
ביקשתי טובה מחבר טוב, הלכנו לבניין נטוש וצילמתי לראשונה את הכתם, במלוא הדרו, בלי חולצה. חשפתי אותו לראשונה למצלמה, ובאותו הערב העליתי את התמונה לפייסבוק. התגובות היו מדהימות ולא הפסיקו להגיע עד כמעט שלוש לפנות בוקר. תגובות על כמה שאני אמיצה ויפה כמו שאני, שהכתם נראה כמו קעקוע של עץ או אריה. כל כך התרגשתי, נשארתי ערה כל הלילה.
בגיל 24 קניתי את הביקיני הראשון שלי והלכתי איתו בגאווה בים. זה היה כל כך מוזר להיחשף ככה פתאום, אבל גם כל כך כיף להיות משוחררת. היום אין לי שום בעיה לחשוף את הגב, אני מתגאה בו ומדברת עליו בפתיחות. הכתם שלי הפך בעיניי מצלקת מכוערת על העור לקעקוע טבעי, ייחודי ויפהפייה עבורי.
השינוי קרה כשהבנתי ששוני הוא לא דבר רע. השוני שלנו הוא הייחוד שלנו מהסביבה. כל עוד אני מסתכלת על העניין באור שלילי, כך יביטו עליו אחרים. כל עוד אני סגורה לגבי הגוף שלי, העולם ימשיך להיסגר אליי בהתאם.
הכותבת, חן דניאל, משחקת בהצגה "כל נדרי" מאת ובבימוי יהושוע סובול, שתעלה בתאטרון הקאמרי ב- 5/2 וב-17/3
ומה הסיפור שלך? יש לך סיפור? נשמח לשמוע אותו: women@mako.co.il