נעלמת לי.
ככה סתם, פתאום, באמצע החיים, בלי הכנה מוקדמת, בלי לתת לי הזדמנות להיפרד. נעלמת לי והשארת אותי לכאוב ולהתגעגע ברמות שלא דמיינתי שאפשר. נעלמת לי והשארת אינספור שאלות ותהיות על המחשבות האחרונות שלך, על הכאב הפיזי שחווית- שאלות שלא מועילות במאומה, רק מאיימות להטריף את הדעת.
זה מוזר, כי דווקא התעוררתי באותו בוקר עם מצב רוח מעולה, סימסתי לך הודעת "בוקר טוב" קצרה ואפילו הספקת לענות לי, קבעתי להיפגש עם חברה לארוחת בוקר, תכננתי לבוא אלייך בצהריים. ברגע אחד כל מה שתכננתי השתבש.
אני זוכרת את היום הזה לפרטי פרטים, כל דקה וכל שנייה של הבוקר הזה צרובות לי בתודעה כאילו התרחשו רק אתמול. את הרגע ההוא, שבו קראתי פרטים על השריפה באינטרנט, קשה לי לשכוח. איך מסתם אירוע של "שריפה בקופת חולים בחולון" זה הפך ונעשה ממשי ומפחיד, איך הכתובת של המרפאה שלך הייתה כתובה שם, איך כתבו שם בתגובות ש "מטופל שרף אחות" – ישר הרגשתי שזו את.
התקשרתי לאבא ולאחותי שיעזבו הכל ויחזרו מהר הביתה, לא יכולתי להגיד להם מה קראתי, רק שזה במרפאה שלך. לקחתי את הבת שלי, שהייתה אז בת שנה וחצי, ופשוט נכנסתי לרכב ונסעתי לכיוון המרפאה. בדרך החלטתי לנסוע לבית החולים וולפסון, מתוך מחשבה שאם קרה לך משהו את בטוח שם. כשהגענו לוולפסון, עוד לפני שבישרו לנו באופן רשמי, כבר ידענו שאת לא בחיים ושזה היום הנוראי בחיינו.
הזמן שעבר גורם לי לחשוב
השבוע של השבעה היה לי הכי קל. כל הזמן הייתי עסוקה. החלק הקשה הוא מה שמגיע אחרי, הציפיה מהסביבה לחזור לעבודה, למשפחה, לילדה, לשגרה. אבל איזו שגרה? איך אני יכולה לחזור לשגרה שבוע אחרי שניפצו לי את הלב לרסיסים? איך אפשר לחזור לשגרה שאת לא חלק ממנה?
עברו כבר שנתיים וזה עדיין לא מסתדר לי בראש, המחשבה שמישהו פגע בך במכוון, שמישהו רצה לגרום לך נזק, שמישהו תכנן לגדוע כך את חייך. אני משתדלת לא לחשוב על האדם הזה יותר מידי, לא למלא את הראש בכעס ושנאה שהיו מנוגדים כל כך לאופי שלך. בדיעבד, התברר לנו שאותו איש הגיע על בסיס יומי למרפאה, קילל וצעק ואיים והשפיל - בעיקר אותך, אבל אף אחד לא עשה דבר, אף אחד לא דמיין שזו עלולה להיות התוצאה. הוא טוען שכאב לו, שזה בגלל חיסון שפעת שנתת לו - אותי כל זה לא מעניין. מבחינתי הוא צריך לשבת בכלא עד סוף ימי חייו, באיזו קלות אדם מחליט ליטול חיים של אדם אחר?
עברו שנתיים וזה עדיין לא הגיוני - איך אפשר לחיות בלעדייך? אני לא יודעת. אבל אני עוברת לאט-לאט, יום-יום, שבוע-שבוע, בשביל המשפחה שלי.
אני יודעת שאת רוצה שיהיה לי טוב, אני יודעת שאת רוצה שאהיה מאושרת. אני נזכרת בחיוך שלך, החיוך הכי אותנטי שאפשר לחשוב עליו, ביכולת שלך להתרגש וליהנות מדברים יומיומיים כמו קפה וגשם כאילו הם הדברים הנשגבים בתבל.
הזמן לא מקל, הוא לא מקהה את הכאב, להיפך - הוא רק מוסיף עוד ועוד אירועים בלעדייך. אבל הזמן כן עושה משהו. הוא עוזר להסתכל על דברים קצת אחרת, הוא גורם לי לחשוב. עברו שנתיים ואני מרגישה שהשתנתי. אני בעיקר פחות תמימה, סדרי העדיפויות שלי השתנו. האובדן שלך גרם לי להבין שהמשפחה שלי לפני הכול, ושאני מוכנה להקריב לא מעט לטובת זמן משותף עם בעלי והילדים. אני משתדלת להתעצבן פחות ולהיות סבלנית יותר, אני מנסה ליהנות מהדברים הקטנים והפשוטים, כמו חיוך וצחוק של הילדים, ולצרוב אותם בזיכרון.
לא הייתי רוצה שילדיי יגדלו לאימא ממורמרת
אלו היו השנתיים העמוסות ביותר בחיי. פספסת לא מעט - נולד לך עוד נכד, הבת הקטנה שלך התחתנה. חיכית בקוצר רוח שזה יקרה ולא זכית להיות שם, לפחות לא פיזית. אם היית כאן אני בטוחה שהיית מחבקת אותי ואומרת כמה את גאה בי ובכולנו, אני בטוחה - פשוט כי תמיד היית גאה בנו.
אז את לא כאן פיזית אבל אני מדברת איתך המון ומספרת לך הכול, אני מנשקת ומחבקת את הנכדים שלך אינספור פעמים ביום, גם בשבילך. אני משתדלת להניח את הכעס בצד ולהתמקד במה שיש, ובהחלט יש. אז למרות הכל, ואולי דווקא בגלל - טוב לי!
אני מאושרת.
אימא שלי - לא בחרתי את הדרך שבה נלקחת ממני, אבל אני כן יכולה לבחור מה אני לוקחת מתוך האובדן שלך. ואני בוחרת לקחת את החיוך שלך. אני בוחרת לקחת את ההנאה שלך מדברים קטנים. אני בוחרת לקחת את שמחת החיים שלך ואת האופטימיות. לא הייתי רוצה שילדיי יגדלו לאימא כעוסה, ממורמרת ומתוסכלת.
אני בוחרת להיות מאושרת, כי אני יודעת שזה מה שאת רוצה. זה גם מה שאני רוצה. אני נושמת עמוק עמוק וחורטת בלב כל נשימה של הילדים שלי, כל חיבוק של בעלי וגם סתם שמש נעימה של אמצע מרץ, ומחייכת על כך שזכיתי ליהנות מכל הטוב הזה. זה לא אומר שאני לא מתגעגעת. הלוואי והייתי יכולה לחלוק איתך את האושר הזה.