אזהרת טריגר: אונס במשפחה
בת שבע. ערב יורד, הוא יושב על הספה הגדולה הירוקה וצופה בטלוויזיה. אני יושבת לצידו על הכורסא, ולא מבינה למה הוא מסתכל עליי ככה ומחייך. חיוך ששוטף באימה שבת השבע שלי לא יודעת להסביר. "בואי אליי", הוא לוחש. הוא יושב על קצה הספה, ולרגליי הקטנות אין מקום. רגל אחת עליו, רגל שנייה על הספה. לא נוח לי.
"את כבר צריכה לדעת. רוצה שאלמד אותך?". לא, אני יודעת. ידו הגדולה מגיחה מימין, מפלסת דרכה אליי, מטה. עושה שם דברים. "די, זה לא נעים. אפשר די?" קולו הופך סמכותי, מלא פליאה ועלבון - "מה, את חושבת שאפגע בך?". "ל-לא, מה פתאום. אבל די. בבקשה". "זה בסדר", הוא שב ואומר, "זה בסדר. אני רק מלמד אותך. ממה את מפחדת?". כואב לי. אני מצחקקת במבוכה למשמע גניחותיו, מקווה שדי יהיה בכך כדי להרחיק את הפולש. הוא ממשיך. אני מתחננת, בו בזמן משתדלת שלא להרגיז - "טוב, הבנתי. בבקשה די. בבקשה די. מספיק".
אבא לא שומע. הוא עסוק.
שמי מיקי, אני בת 36. עברתי התעללות מינית על ידי אבי בין הגילאים 7-13.
במשך שנים שיכנעתי עצמי שנותרתי ללא פגע. כן, הוא אמנם הצליח לגעת בבשר, אבל לא בנפש! והתיעוב שלי אותו? מה, חסרות סיבות? כל פעם שהרים יד, מאיים להנחית מהלומה. "אני אשלח את הראש שלך לירושלים אם לא תפסיקי לבכות. אני אתן לך סיבה לבכות". הפעמים בהן הבטיח שירצח אותי. השמות בהם כינה אותי - פסיכית, משוגעת. פרה, טוכעס, שמיינע. מי ירצה אותך? היד שליטפה ברוך מעוות, עתה אוחזת בחגורה ומצליפה בבשרי. זה לא כואב. לא כואב. לא כואב.
"תולעת, בהמה. תמות כבר"
מתלמידה מצטיינת בביה"ס היסודי, בתיכון הפכתי אורחת מזדמנת. את שארית הזמן העברתי במיטה מבקשת נפשי לישון, מבקשת עצמי למות, מתאמצת למלא אחר המשאלה הנכספת פעמים אינסוף, מאשפזת את עצמי בכדי לשוב אל הכלום, בכדי לשוב לאשפוז, דלת מסתובבת.
אובחנתי עם הפרעה פוסט טראומטית מורכבת, הפרעה ביפולרית מסוג II והפרעות אכילה. את דרך החתחתים של תהליך ההחלמה הארוך שלי העברתי בעבודת פסיכותרפיה עיקשת, וגם כעת - מתמידה ונחושה אני ממשיכה את המלחמה שלי. לא עוד בעצמי, אם כי בקשיים הגלומים בתהליך עיבוד הטראומה שלי ובתהליך השיקום. כאשר אני מביטה במראה כיום, הדבר הראשון שעולה במחשבותיי הוא עד כמה אני חזקה; על כך שלמרות ועל אף הסיוט הקיומי שלי - שרדתי.
שרדתי לספר את הסיפור שלי - אבל גם על ההישגים שלי, מקומות אליהם הגעתי, פסגות שכבשתי, חלומות שהגשמתי. כיום אני מדריכת שיקום מוסמכת מטעם משרד הבריאות, ומעבירה הרצאות ברחבי הארץ אודות הסיפור האישי שלי במטרה למגר סטיגמות בבריאות הנפש במסגרת "פרוייקט דו-שיח" של אנוש, קורס המכשיר מתמודדים להפוך מרצים מקצועיים.
בכל יום ובכל פסע, בכל קימה ובכל שעוצמת את עיניי להירדם - נמצאת אותה ילדה קטנה, במערומיה. והיא שואלת אותי תמיד, שתי קוקיות לראשה הקטן, חובקת דובי גדול בזרועותיה: "מתי את חוזרת?". אני מביטה בה ארוכות ומחייכת חיוך שנושא עמו את משקעי השנים שחלפו, מעבירה יד מלטפת בשיערה הרך ומשיבה בשקט: "מעולם לא עזבתי".
תרגיש טוב יותר אבא, ואני אבוא להיות איתך
אבי נפטר מסרטן בשנת 2014 לאחר מאבק ממושך במחלה. "אבל הוא ימות, נכון?" - רבות נהגתי לשוב ולחזור על השאלה באוזני המטפלת שלי. "כמה את חושבת? חודשים? שבועות?" – השאלה התחלפה חיש עם התקדמות המחלה. ייחלתי להסתלקותו. זאת עד אותו אחר הצהריים, כאשר שתי רגליי קפאו לפתע אל מול הסלון. מראהו לכד את מבטי; ישוב על הספה, ידיו ורגליו שלובות, צופה-לא-צופה בטלוויזיה, זקוף באותה פוזה אלגנטית אלמותית עימה ניסה לשמר את הכבוד העצמי המועט שנותר בו.
צפיתי בו דקה דקותיים בדממה, אולי תרה אחר דמות המפלצת האימתנית המוכרת שעתה נדמה שכמו הקילוגרמים הרבים שכבר השיל ממשקלו – גם היא נעלמה. כל שראיתי אז היה אדם ערירי, שקט, עצוב ובודד שצלם האדם נשל ממנו אף הוא. נכמרו עליו רחמיי. מבלי מחשבה התחלתי מדדה לכיוונו, חיוך על פניי. בחשש מה התיישבתי על הכורסא לידו, שוב, הוא על קצה הספה, שוב.
הוא החזיר לי חיוך קורן. "תראי כמה את יפה כאן בתמונה", אמר והראה לי תמונה ממוסגרת. עצב שטף אותי. "נכון, תמונה יפה. אבל זו אחותי, אבא. רואה?" חייכתי ברוך והחזרתי את התמונה אל השולחן. "אה, כן?", החזיר לי חיוך מבוייש. הוא שאל לשלומי. זו הייתה תחילת השיחה הראשונה האבהית שהייתה לי איתו מאותו היום בו תלשתי עצמי מתוכו, ואני בת 13. כעת הייתי בת 29. הופתעתי לגלות שהמוזיקה שהוא הכי אוהב היא דווקא מוזיקה יוונית. "תראי אותך, כמה את יפה כאן בתמונה", הוא מראה לי שוב את התמונה שעל השולחן. העיניים שלי נמלאות דמעות. "באמת תמונה יפה, אבא", אני מחייכת אליו.
הייתי שומרת בלילות. לפעמים היה מתעורר מסיוט או מכאב. מעבר החשיכה המוחלטת שבסלון קראתי לו והבטחתי שהכול בסדר. שיחזור לישון. הוא עוד מספיק לחגוג את יום הולדתו במרץ כשהוא מרותק למיטה. אני נשארת ערה עד שחנות הפרחים הסמוכה נפתחת, ומפתיעה אותו באותו הבוקר עם פרחים, בלונים ודובי ורוד. בלילה האחרון שלו בבית אני עוזרת לשני החובשים להעביר את הגוף המצומק, השברירי, אל האלונקה. אנקות יבבה גבוהות בוקעות מקולו והוא בוכה. אני נענית. הכול יהיה בסדר, פאפי. אני קוראת לו פאפי. עכשיו מפחיד, אבל עוד מעט תרגיש את הרגליים. תרגיש טוב יותר, ואני אבוא להיות איתך. לא לדאוג. והוא כבר לא דואג.
במחלקה הנוירוכירורגית שבה אני מבקרת תכופות, הוא עוד עצמו. כשאני באה הוא מתעורר לחיים. אני נותנת לו טבעת קטנה כדי שירגיש שאני תמיד איתו - היא עולה לו בקושי על הזרת אבל זה לא משנה. העיקר שהיא משמחת אותו. הוא לא מפסיק לשחק איתה, כך מספרת לי אחות, "הוא אומר לכל האחיות: הבת שלי קנתה לי, ראיתן?".
בכל פעם כשאני שם, יושבת לידו, הוא אומר לי – "הפסדתי אותך". הוא יודע שהוא לא היה בסדר, הוא אומר. הוא לא מתנצל. לא על מה שעשה. פעמים מספר לאורך השנים עימתּי אותו עם מה שעשה לי. כל שאמר היה שהוא "לא זוכר, אבל אם פגעתי בך, אני מצטער". פעם אחת גם שלפתי מולו את מצלמת הנייד כשהיינו שנינו לבד, וצילמתי מחשש שיפגע בי. צעקתי בפניו "אנסת אותי", והוא נתן בי מבט מזלזל, כמה קללות עסיסיות ולא שכח לציין ש"את פסיכית". עתה, על ערש דווי - הוא לא אומר, לא מדבר. גם לא אני. ואולי, אני חושבת, אולי הוא יודע. אני יודעת. ואני סולחת. אני מחליטה לסגור מעגל.
אנחנו אוחזים ידיים. אני אוהב אותך, הוא אומר ולוחץ לי את היד. אני אוהבת אותך, אני לוחצת בחזרה. אני אוהב אותך, הוא חוזר. אני אוהבת אותך. אנחנו צוחקים.
אנוש, העמותה הישראלית לבריאות הנפש, מקיימת השנה את ערב ההתרמה השנתי שכל הכנסותיו יופנו לתמיכה במגוון שירותי השיקום אותם מעניקה 'אנוש' למתמודדים עם מגבלה נפשית, לבני משפחותיהם ולמאבק בסטיגמה. האירוע יתקיים ביום ראשון ה-24.11.19 בשעה 20:30, בהיכל התרבות בתל אביב.
רכישת כרטיסים לאירוע באתר; בטלפון 054-7172254 או בדוא"ל danay@enosh.org.il
ומה הסיפור שלך? יש לך סיפור? נשמח לשמוע אותו: women@mako.co.il