היום הראשון שלי בבסיס היה נורא. הייתי חיילת שמנמנה וחסרת ביטחון, מלאת חששות לקראת הבאות. יפה לא הייתי וכך גם הרגשתי, אבל לפלרטט תמיד ידעתי.
שובצתי לנהל את לשכתו של רונן, מהמפקדים הבכירים של הבסיס. יוסי היה קצין בכיר נוסף שעבד בצמוד לרונן - גבר תמיר, גלוח ראש, בעל כרס קטנטנה, אף גדול וארבעה פלאפלים שעיטרו את כתפיו. הוא היה גבר מרשים, ללא ספק, אך בלתי נסבל בהתנהגותו.
לא יכולתי לסבול את נוכחותו במרחב שלי. הוא היה מלא חשיבות עצמית, מסוג הגברים שגורמים לך לתחושה שאם היית מספיק יפה אולי היו שוקלים לומר לך בוקר טוב. כך לפחות אני חשתי - אולי זה חוסר הביטחון שלי שלחשש באזני.
אני חושבת ששם, במפגש היומיומי עם הטיפוס הזה, שם היה הרגע בו החלטתי שעבורי אין משמעות לתפקיד, גיל או ייחוס – מי שלא מכבד אותי, לא יזכה לכבוד ממני. כך פעלתי באותה תקופה וזוהי דרכי המלווה אותי עד היום.
לא היה כמעט יום בו הוא לא פקד את לשכתנו. הוא עבד מול רונן על בסיס יומי, לעיתים שעתי. לאן שלא פניתי, שם הוא היה. אי אפשר היה להתחמק מקולו ודמותו. חלקנו קומה, חלקנו מטבחון, ואם לא די בכך, אז את מרבית פגישותיו עם רונן הוא קיים אצלנו בלשכה ולא להיפך.
הוא היה חולף על פניי מדי בוקר ופשוט נכנס למשרדו של רונן מבלי להביט בי, מבלי לומר "בוקר טוב", או לשאול "רונן פנוי?", כלום. הייתי האוויר שבחדר. העציץ על אדן החלון. החלטתי עם עצמי שכך גם הוא יהיה עבורי – כלום אחד גדול ומנופח. הסלידה ממנו גברה מדי יום והפכה לשנאה אמיתית.
לא ידעתי שיש לו בכלל שרירים סביב השפתיים
בוקר אחד, בהגיעו של יוסי ללשכתנו, דלתו של רונן הייתה פתוחה למחצה אך הפעם הוא החליט לעצור לרגע, ובבדיחות הדעת אמר לעברו של רונן בקול רם: "החיילת שלך לא שמה עליי, היא לא נחמדה ולא מתייחסת אליי יפה". הרמתי את עיניי בבוז וחלחלה לעבר המפקד השנוא עליי ביותר, מוכנה לשלוף ציפורניי, לירות חץ בוער ישר במטרה, ואז זה קרה - לראשונה מזה חודשים חיוך קטנטן עיטר את פניו הזעופים של יוסי.
לראשונה מזה חודשים הוא הביט לעברי.
לראשונה מזה חודשים שהוא ראה אותי.
לראשונה מזה חודשים אני ראיתי בו משהו אחר.
לראשונה מזה חודשים שמשהו בתוכי התרכך.
לזה לא ציפיתי, מודה. לא ידעתי איך להכיל את נפילת חומת סין שקרסה בתוך תוכי. האיש שאני שונאת כל כך פנה אליי? חייך לעברי? הוא בכלל רואה משהו חוץ מאת עצמו? יש לו שרירים סביב השפתיים?!
בעודי ממשיכה בדיאלוג עם עצמי, לפתע הוא יצא ממשרדו של רונן, הביט בי ואמר: "כשיש לך זמן אחר הצהריים, תעברי אצלי במשרד", והמשיך לדרכו.
המומה. מסוקרנת. מבולבלת. מרוגשת. כך המשכתי את יומי. משהו בחזותו הקשוחה, הרחוקה ממני שנות אור בצבע, בגישה, בטעם, בחינוך, בערכים, בדיבור, בהתנהלות, בנימוסים, משהו מכל התמהיל הלא מוכר הזה, אשר פיתחתי שנאה כלפיו, יצר תחושות חדשות וזרות בזכות חיוך אחד קטן.
שעת ערב הגיעה, ואני ישובה בכיסא מולו, מחצית מגובהו, תחת מנורת הפלורסנט הבוהקת ומבטי עינינו נפגשים לראשונה מאז היכרותינו ליותר משנייה חטופה. "נו נעם, ספרי לי על עצמך... מי את? מה את? אני רוצה להכיר אותך".
את השוֹק העיקרי עברתי כבר בבוקר, כך שהלסת לא יכלה להישמט לי פעמיים. למעשה, הייתי נינוחה למולו, על אף דפיקות ליבי המואצות, אותן היה ניתן לשמוע אילו הייתה שוררת שתיקה מביכה בחלל החדר. את המילים שיצאו מפי אינני זוכרת, אבל התחושות מהדהדות בי עד היום. לא בגלל שנשארו בי רגשות אליו – אלא כי שם, בערב ההוא, גיליתי ששנאה יכולה להפוך לאהבה.
התרגשות אפפה את גופי, תשוקה שטפה את מוחי, מחשבות שיחקו בראשי והרגשתי שהוא באמת מתעניין בי. המפקד העסוק והמתנשא, המזלזל והקשוח, פינה מזמנו והוא מקדיש לי אותו. הוא כפסע מגיל ה-40, אני חיילת בת 19 שנים. ישבתי שם במדים עם קפוצ'ון אפור בהיר מעל וחשתי איך פטמותיי מתקשות לאיטן. שפתו לא הייתה עשירה כשלי, אך בכל זאת הוא היה חד, חלקלק בלשונו, כריזמטי ומרשים. אולי זה הגובה, אולי המדים, אולי הדרגות ואולי העובדה שהוא לא דופק חשבון לסביבה. משהו פתאום נפתח בי ויצר משיכה גדולה.
"נתתי לשנוּא נפשי לחדור לגופי ולנשמתי"
במשרדו של רונן הייתה דלת צדדית, שמי שלא ידע על קיומה לא ממש יכל להבחין בה. הדלת הזו טמנה בחובה חדרון קטנטן בגודל מטר על מטר, שהספיק בקושי למיטת יחיד צבאית ומעופשת אשר שירתה נאמנה את המפקד התורן היומי של הבסיס. את החדרון הזה הכרתי מקרוב. החברה הכי טובה שלי ניהלה רומן עם הסגן של רונן, ואני הייתי שומרת הסף מחוץ לדלת. בלילה שלמחרת אותו מפגש מהפנט, יוסי היה מפקד תורן ותיאמנו מראש שאשאר איתו ולא אצא הביתה. קבענו שעה להיפגש בחדרון. שם, במקום הכי פחות רומנטי או מפנק, עם צפיפות לא נעימה ומצעים משומשים, עם חוסר ניסיון מיני שלי וערימות של תהיות, נתתי לשנוּא נפשי לנפץ את דעותיי הקדומות, לפרוץ את הגדרות, לחדור לגופי ולמעשה לנשמתי.
החדרון הזה, מסתבר, מזערי בגודלו, הספיק לי בשביל להיות המאהבת התורנית שלו ולו להיות הסקס הכי טוב שהיה לי עד אז. ארבעת הקירות האפרוריים הללו סיפקו עבור שנינו לא מעט רגעי תשוקה וחיבור, אפילו רגשות.
הרומן שלנו נמשך שנה וחצי פחות או יותר, וגם לאחר שסיימתי את שירותי הצבאי הוא היה קופץ אליי לבקר. הייתי נאמנה לו כל התקופה, התאהבתי בו כמו ילדה. גיליתי בו צדדים שלא דמיינתי שקיימים אצלו. היה לו לב ענק במסווה של איש ברזל. הוא היה טוב לב ולמעשה עזר להרבה אנשים. הוא התייחס אליי בכבוד והיה לנו טוב.
אני מאמינה שהוא אחד הגורמים להעלאת הביטחון העצמי שלי באותה התקופה. למדתי ממנו על רושם ראשוני ועל דעות קדומות, על חוויות אינטימיות ובעיקר על השפעתו של חיוך אחד קטן.
*שמות המפקדים בסיפור בדויים
ומה הסיפור שלך? יש לך סיפור? נשמח לשמוע אותו: women@mako.co.il
