"לא נתתי לבעלי לגעת בי. פחדתי שהמגע שלו יזכיר לי את הילדות"

איזה עידן משוגע, זו תקופה מאתגרת לכולנו, אבל עבורי התקופה הזו היא טריגר לשדים ולמפלצות שהשתכנו אצלי בתודעה אי שם בגיל הילדות. הטראומה של הפגיעה המינית מרימה את ראשה וצצה בכל פינה: בצורת פלאשבקים, הצפות, התקפי חרדה, פחדים (למשל ללכת לבד בחושך) וגם מסתמנת שוב ירידה במשקל.

הפגיעה המינית הראשונה התרחשה כשהייתי בכיתה ג' ונמשכה שנתיים תמימות. הוא היה מכר של ההורים שלי שהיה בן בית אצלנו והיה מגיע גם כשהוריי לא היו בנמצא, כשהוא מתרץ את סיבת הגעתו בתיקון של נזילה או סתימה שאבא שלי ביקש שיתקן. הוא היה בגיל של אבא שלי, אולי אפילו טיפה יותר מבוגר, תמיד לבוש בג'ינס כחול מאובזר בחגורה עם אבזם בולט שהיה משפשף לי את עצם הזנב כשהוא ביצע את זממו. תמיד היה חיוך ממזרי מרוח על פניו ובעיניו הערמומיות היה להט שורף. הבנתי שמשהו לא בסדר ביחסו אליי, אבל לא ידעתי לפרשו. אף פעם הוא לא שוחח איתי, אלא מיד כשבא היה מבקש עזרה, ואני שתמיד אהבתי לעזור לאחרים הלכתי אחריו אל חדר האמבטיה. אחר כך התקלחתי במשך שעות, ההרגל הזה קיים עד היום, כמה פעמיים ביום מקלחת תחת זרם מים קולחים ורותחים.

"עם השנים הזיכרונות נדחקים, מה הוא עשה קודם, מה אחר כך, איך נעלם ביום בהיר אחד אחרי שבפעם הראשונה סירבתי לעזור לו והמשכתי להתעסק בפתקים החמודים שהכנתי לחבריי לקבוצה בצופים"

עם השנים הזיכרונות נדחקים, מה הוא עשה קודם, מה אחר כך, איך נעלם ביום בהיר אחד אחרי שבפעם הראשונה סירבתי לעזור לו והמשכתי להתעסק בפתקים החמודים שהכנתי לחבריי לקבוצה בצופים. עם זאת, אחרי כל השנים הפצע טרם הגליד, ובכל פעם שמתנוססת כתבה על פגיעה מינית אני חוזרת בזמן לילדה הקטנה שהייתי, כשאני מפוחדת בין ידיו, והחיוך שלו מבזיק לי מול העיניים.

זו לא היתה הפעם היחידה שבה נוצלתי מינית. בכיתה ו' עמית לעבודה של אמא שלי היה נוגע בי, נמרח עליי, מדביק את השפתיים שלו על הלחיים שלי ומתנשף בכבדות. פעם אחת הוא נעל אותי במחסן הציוד ונגע בי. צרחתי כמו מטורפת שיפתח את הדלת. אחר כך כבר לא ביקרתי את אימי בעבודה עד שהיא עברה מחלקה. את שני המקרים שמרתי בסוד ולא סיפרתי לאף אחד.

נכנסתי לגיל ההתבגרות מלאה בשנאה עצמית, תחושת אשמה ורצון עז למות. בכיתה ט' הפסקתי לאכול. זה התחיל כדיאטה סתמית מתוך רצון להיראות טוב יותר והתדרדר לאנורקסיה, למשטר של צווים ואיסורים, לכפייתיות בספורט, לצמצום עוד ועוד מאכלים. בגיל 15 כבר הייתי שדופה, אובחנתי כאנורקסית ועברתי לטיפול על ידי דיאטנית שלא צלח. במהלך הצבא המצב התדרדר יותר. כוחות הרשע שהתנהלו אצלי בראש פקדו עליי כל מיני פקודות - בדרך כלל איסור לאכול. במקביל פיתחתי אובססיה חריפה לניקיון, למקלחות תכופות ולטקסים באכילה המועטה שלי.

אחרי הצבא ניסיתי להמשיך בחיי כאילו כלום זה לא קרה: נרשמתי לאוניברסיטה לחוג לפסיכולוגיה, היה לי בן זוג, עבדתי עם ילדים במצוקה, התחתנתי, גרתי בתל אביב, אבל סביב חיי השגרה הללו התנוססה עננה שחורה שאיימה עליי בכל פעם שניסיתי להתקדם, להתפתח, למצוא לי מקום שבו אהיה נוכחת. האנורקסיה לא הרפתה. דווקא אחרי שהתחתנתי, כשכבר דיברנו על ילדים ועל מעבר לדירה משלנו, המצב התדרדר ויצא מכלל שליטה.

מצאתי את עצמי בגיל 27 מאושפזת במחלקה להפרעות אכילה בתל השומר. שם לראשונה הבנתי עד כמה המצב חמור. במהלך האשפוז עדיין שמרתי על הסוד נצור ובצור, כך שאין זה פלא שמיד אחרי האשפוז התדרדרתי לתהום חשוכה וכל הישגיי במהלך האשפוז ירדו לטמיון. שוב ירדתי המון במשקל ושוב כל מה שרציתי היה למות. בכל פעם שניסיתי להרים את הראש, בא גל של דיכאון שהטביע אותי. הגעתי למצב שנכנעתי למחלה והתכוננתי למותי. משקלי היה ירוד מאוד, סבלתי מכאבים עזים בכל הגוף, פלאשבקים והצפות, העבר התערבב עם ההווה וכבר לא ידעתי מה שייך למה, מה קורה עכשיו ומה קרה אז. העברתי לילות מסויטים והפכתי לצל של עצמי. נראיתי כאילו שרדתי את אושוויץ.

בגלל הטראומה היה לי קושי ליצור יחסים אינטימיים וכל מערכות היחסים שלי עם אנשים היו רדודות, אפילו עם בעלי. לא נתתי לו לגעת בי. פחדתי שכל מגע של היד שלו יזכיר לי את הילדות. הייתי לבד, בבדידות קשה ובחוסר מודעות למצב שלי. בגיל 38 נישואיי הגיעו לקצם וברגע הזה שבו החלטנו על פרידה אני החלטתי להחזיר את עצמי לעצמי. התמסרתי לטיפול. זו היתה פעם ראשונה שבה חשפתי את הסוד מול הצוות המומחה בהפרעות אכילה, והיתה זו פעם ראשונה שאובחנתי כבעלת פוסט טראומה. פתאום כל המונחים שעליהם למדתי בחוג לפסיכולוגיה היו ממשיים. אני נכללת בהם. זו כבר לא רק תיאוריה, זו מציאות ממש. הייתי בהלם ונדרש ממני זמן להבין את המשמעות של הדבר הזה: להיות פוסט טראומטית על רקע פגיעה מינית בילדות.

הבנתי שקפאתי בזמן שם בחדר האמבטיה, ושהילדה הזאת לא באמת גדלה להיות מה שיועד לה. היו לי חלומות: ללמוד תואר שני, לטפל באנשים, לכתוב ספר ולהוציא אותו לאור, לגדל ילד, אבל כל החלומות התמוססו בגלל מי שגדלתי להיות בחסות הפוסט טראומה והאנורקסיה. אני לא יודעת מה יכולתי להיות לו כל זה לא היה קורה, אני בטוחה שהייתי גרסה משופרת וטובה מזו שהיא היום, שמה שקרה עיצב את אישיותי המופנמת, הסגורה, המפחדת משינויים.

"הכוחות האלה שאלוהים חנן אותי בהם מאפשרים לי לעשות טוב לאחרים. תוך כדי ההתמודדות שלי עזרתי לנשים שנמצאות במצב דומה לשלי. תמיד אמרתי להן שהעבר כבר נחקק אבל העתיד הוא בר שינוי, וכך אני מאמינה" 

ההשפעה של הפוסט טראומה ניכרת בכל דבר. החיים הם אתגר גדול. לקום בבוקר, לתפקד, לעמוד על הרגליים זקופה. אני מטופלת מכל הכיוונים ומשקיעה בזה בעצם את כל חסכונותיי וכוחותיי מזה חמש שנים. ההחלמה ארוכה ויש עליות ומורדות. אני רוקדת בכל יום ריקוד סוער עם החיים והמוות ודי אמביוולנטית בעניין. החיים נראים כמו משהו שנמצא אצל השכנים, לא אצלי בבית. תמיד מבעד למרפסות הבית נראה כמגננה, בבית שלי, מקור הבטחון והאמון, התרחש אסון.

היום אני מאוששת יותר, הרבה יותר חזקה, בת 43 ויודעת משהו על החיים האלה. הכוחות האלה שאלוהים חנן אותי בהם אפשרו ומאפשרים לי לשאוף לטוב ולעשות טוב לאחרים. תוך כדי ההתמודדות שלי עזרתי לנשים שנמצאות במצב דומה לשלי. תמיד אמרתי להן שהעבר כבר נחקק אבל העתיד הוא בר שינוי, וכך אני מאמינה. 

במקביל לטיפול התחלתי לממש חלום ישן, והיום אני כותבת ספר. הכתיבה, כך גיליתי, היא סיבה מספיק מוצדקת לקום מהמיטה בבוקר. בחורף האחרון כתיבתו הושלמה. זה היה הרגע שבו הרגשתי שניצחתי את השדים והמפלצות.

זיכרון הפגיעה המינית הוא כמו משקל עודף שתלוי על הגב, הולך איתי לכל מקום, חי ונושם, זו תחושת אובדן על הילדות שנכחדה. אני עדיין משקמת את עצמי ומקווה שיום אחד כל זה יהיה מאחוריי. בינתיים חזרתי לחלום: אני מחכה שהספר יראה אור, ונראה לי שבריקוד החיים והמוות, הפעם החיים מובילים.