נפגשנו באותו היום. מהדקות הראשונות של הפגישה חשבתי שהוא חתיך-על, חכם בטירוף וסקסי כמובן. כשנפרדנו חשבתי שהיה ממש כיף, אבל שזה בטח סתם, שנהנה קצת וזהו. הוא שלח לי הודעה כבר למחרת בצהריים והציע להיפגש שוב.
תוך שבוע נסענו לסופ"ש ראשון ביחד. תוך שבוע וחצי הוא אמר לי שהוא מאוהב בי. אני אמרתי לו אחרי חודש. הוא עמד לקראת נסיעה לטיול ארוך בחו"ל - אבל שבועיים אחרי שהכרנו כבר היה לו ברור שאנחנו נישאר ביחד גם אחרי שהוא ייסע.
"לא יצא לנו להתערבב אחד בחיים של השני. הוא פגש לשנייה חברה ומישהו שהיה חבר שלי, אני פגשתי חבר אחד שלו. לא הכרנו אחד את המשפחה של השניה"
דיברנו על העתיד. אני לא רציתי חתונה כי היה לי קשה לדמיין חתונה בלי אבא שלי שנפטר, והוא אמר שהוא לא יעשה ילדים בלי חתונה אז אמרתי לו שאני מוכנה שנעשה חופה מאוד קטנה ואחריה מסיבת חתונה. זה היה בדירה שלי, הוא עמד ליד החלון ועישן. לא היה סיכום קונקרטי; היה ברור שאנחנו צריכים עוד לעבור דברים ביחד. דיברנו על ילדים. בגיל שלנו כשזה-זה, אז יודעים. אחרת לא נראה לי ששנינו היינו נשארים בקשר הזה בזמן הטיול שלו. מבחינתי לא הייתה אופציה שהוא יבטל את הנסיעה בגללי, כי זה היה משהו שהוא רצה ותכנן הרבה זמן. חשבנו שאולי אני אצטרף אליו לחלק מהזמן, שום דבר לא היה סגור.
פיזית, לפני שהוא נסע, היינו ביחד חודשיים ושבוע. לא יצא לנו להתערבב אחד בחיים של השני בגלל זה. הוא פגש לשנייה חברה ומישהו שהיה חבר שלי, אני פגשתי חבר אחד שלו. לא הכרנו אחד את המשפחה של השניה.
שנינו התנהגנו שונה בקשר הזה. למדנו מהטעויות שלנו בקשרים אחרים ואיכשהו גם עם המרחק הצלחנו להכיר יותר, לאהוב יותר. הוא לימד אותי מה זה לאהוב בלי משחקים, מה זה להרגיש נאהבת גם מהצד השני של העולם. להיות בתחילת קשר ומרחוק זה לא פשוט. היו כל מיני מצבים שבעבר היו גורמים לי להיכנס לסרטים ולא לתקשר. עם תומר פשוט דיברנו. הייתה בינינו פתיחות מהרגע הראשון.
לאבל שלי יש מקום
ב-14.3 הוא התקשר אליי פעמיים. הקורונה התחילה, והוא התחיל לדבר על לחזור לארץ. ב-15.3 בערב שלחתי לו הודעה כמה אני גאה בנו, על הפתיחות שלנו, על זה שלמרות שאנחנו רחוקים אנחנו משרים ביטחון אחד על השנייה. שגם כשאנחנו לא מסכימים, אנחנו לא נכנסים לכעס אלא משתחררים מזה מהר. אמרתי שאני אוהבת אותו והוא ענה לי "גם אני". השעה שהוא נראה לאחרונה בוואטסאפ זו ההתכתבות איתי.
הוא טבע באותו היום. כנראה זה היה מהיר. לא יודעת אם חטף מכה בראש והתעלף, או שהתעלף וחטף מכה בראש.
למחרת בבוקר כבר התחלתי לדאוג לו ושלחתי לו הודעות. אחרי עוד יום פניתי לחבר שלו, שלא דאג וניסה להרגיע אותי.
ב-18.3 בשש בבוקר שלחתי הודעה לאחיו בפייסבוק. לא היינו חברים, אז הוא לא ראה אותה. כמה שעות אחרי זה פורסמה ידיעה בוויינט על ישראלי שטבע במקסיקו. חבר שלי שגר בברלין וידע שאני דואגת לתומר שלח לי לינק. מיד פניתי לכתב שיבדוק מי זה, אבל הוא לא ידע. הגעתי לבן הזוג של אחותו של תומר בפייסבוק דרך חברה משותפת. שלחתי גם לה הודעה, שתבקש ממנו להסתכל. הוא התקשר אליי. אמרתי לו "תגיד לי שזה לא הוא". אמר לי "זה הוא".
היינו בול חמישה חודשים ביחד מהיום שהכרנו על הספסל בגן מאיר ועד היום שליווינו אותו לדרכו האחרונה.
את המשפחה שלו הכרתי רק בלוויה. הייתי בחרדה לפני - גם מהידיעה שאני הולכת לפגוש אותם בפעם הראשונה ובעיקר מהידיעה שאני נוסעת לקבור את חבר שלי. הם היו מקסימים. אימא שלו אמרה לי שהיא שמעה עליי, לא הרבה, אבל שמעה עליי.
"לסביבה שלי היה קשה לקבל. הם לא הכירו את תומר, אז הם פחות התחברו לאבל שלי. גם אני, בהתחלה, הרגשתי צורך להצדיק את עצמי, אז האבל האמיתי שלי התחיל מאוחר יותר"
בחודש הראשון המשפחה והחברים שלי עטפו אותי, אבל בדיוק נכנסו לסגר. תקופה הזויה לאבל, תקופת הקורונה. זה היה להתאבל לבד. אחרי חודש הסביבה שלי ציפתה כבר שאמשיך הלאה, כי היינו ביחד בסך הכל חמישה חודשים. אמרו לי שגם ככה היינו נפרדים, שאלו מתי אני חוזרת לדייטים וחברה אחת אפילו ניסתה לקבוע איתי תאריך בו אחזור לאתרי היכרויות. וזה קטע - כי אני מכירה זוגות שהתחתנו אחרי חמישה חודשים ביחד, מכירה זוגות שנכנסו להיריון. אבל לסביבה שלי היה קשה לקבל. הם לא הכירו את תומר, אז הם פחות התחברו לאבל שלי. גם אני, בהתחלה, הרגשתי צורך להצדיק את עצמי, אז האבל האמיתי שלי התחיל מאוחר יותר.
בחודשים הראשונים ניסיתי לחפש מקום, מסגרת, עם אנשים שיבינו אותי - כאלו שאיבדו את האדם שהכי אהבו, אבל לא היה להם שום טייטל רשמי. מצאתי קבוצה של חברות של חללי צה"ל - פחות מתאים, קבוצות של משפחות של הרוגי טרור - בכלל לא מתאים, קבוצות לאלמנים (עוד לא הגענו לשם). לא מצאתי מקום בו יכולתי להרגיש בנוח עם השכול שלי.
אני רגילה לקחת דברים קשים ולנסות להוציא מהם משהו חיובי. חברתי לפסיכותרפיסטית עמנואל רגב והחלטנו לפתוח קבוצת פייסבוק בשם "לאבל שלי יש מקום", שמטרתה לתת תמיכה, חיבוק ורגישות לאנשים שאיבדו דמויות שונות בחייהם - אח, הורים, בני זוג, חברים טובים, אקסים – ומחפשים מקום להוציא את הכאב שלהם בלי שישפטו, בלי להעיק על הסביבה, בלי פילטרים. מסתבר שאנשים שיוועו למקום כזה. בפחות משבוע הצטרפו לקבוצה מעל מאתיים איש. יש שם אנשים שאיבדו מישהו קרוב להם לפני שבועיים וגם כאלו שאיבדו לפני שלושים שנה. לאבל, לגעגוע ולאובדן אין תאריך תפוגה, אבל הרבה פעמים החברה מצפה ממך להפסיק להתייחס לזה, להמשיך לחיות. וממשיכים – אבל איתם.
המזל שלי הוא שעם המשפחה של תומר נוצר קשר טוב. אני נפגשת עם האחים שלו וגיסיו באופן די קבוע. הם מערבים אותי במה שהם עושים כדי להנציח אותו. הם הקימו עמוד ויקיפדיה, הם מוציאים לאור את הספר שהוא כתב "גברת גם וגם ומר לא זה ולא זה" והם הקימו את עמותת "תומר בן חורין לאמנות" שתיתן מקום ובמה לאמנים צעירים.
השעות הכי קשות שלי זה בלילה לפני השינה ובבקרים. אני עסוקה מאוד ב"מה היה אם". מה אם הייתי נוסעת, מה אם הוא היה פה עכשיו, איך כל החיים שלי היו אחרים. עברו תשעה חודשים ושבוע ומצד אחד זה מרגיש ממש כמו אתמול ומצד שני לפני נצח. ועדיין זה לא מרגיש אמיתי, למרות שאין יותר אמיתי מהכאב הזה.
תומר הוא ההפתעה הכי טובה בחיי. לצערי גם ההפתעה הכי עצובה.