גדלתי בבית ממוצע. נולדתי בירושלים, וכשהייתי בת 12 עברנו לגור בקיבוץ. מאוד אהבתי את חיי הקיבוץ והשתלבתי יפה, אבל מאז שאני זוכרת את עצמי אף פעם לא הרגשתי מוגנת. ההורים תמיד דאגו שלא יחסר לנו, אבל אף פעם לא הגנו עליי. כל מה שקרה לי היה תמיד באשמתי.
ולכן זה לא ממש הפתיע אותי שכאשר בן משפחה רחוק אנס אותי כשההורים שלי ישנו בחדר ליד - לא העזתי להשמיע קול. באותו הערב ישנתי בבית ולא בבית הילדים, כי הייתי חולה. הוא התארח אצלנו. הייתי משותקת. קפאתי. נסגרתי בשירותים עד שהוא נסע ואז ברחתי לחדר שלי בבית הילדים. היום אני מבינה שזה בא מהחוויה הקשה שלי שההורים שלי לא יבואו לעזרתי, שאין מי שיושיע.
בימים שלאחר הייתי פגועה, חבולה ומסוגרת בתוך עצמי. לא ידעתי איך להתמודד עם זה והרגשתי אבודה. במשך כחודש הייתי בהלם מוחלט. הלכתי לבית הספר, אבל לא קלטתי כלום ממה שסובב אותי עד שחברים הבחינו שמשהו לא בסדר איתי ואמרו לאחות של הקיבוץ. היא לקחה אותי לשיחה ואמרה לי שהיא רואה שמשהו עובר עליי ושאני חייבת לספר להורים שלי.
לקח לי בערך חודש שלם עד שקיבלתי אומץ וסיפרתי להורים שלי מה קרה. אחרי שסיפרתי הבנתי איזו טעות עשיתי: אמא שלי האשימה אותי וצעקה עליי. הרגשתי כאילו נאנסתי מחדש, רק שהפעם על ידי האנשים שהיו צריכים להגן עליי, ההורים שלי. אמא שלי לא הייתה מוכנה לשמוע כלום על הנושא הזה: מבחינתה זאת הייתה בושה, ואני מניחה שהיא גם פחדה מהכתם ממנו תסבול המשפחה שלנו. תשתקי ותתקדמי, זה היה המסר העצוב שקיבלתי ממנה. מאז לא דיברתי על זה יותר.
ההורים שלי הכריחו אותי לעשות סולחה עם האנס שלי. הם הכריחו אותי לשבת איתו באותו החדר ולהשלים איתו, להשלים עם זה שהוא אנס אותי. זה היה נורא. הרגשתי שזו אני שהייתי לא בסדר, שאני לא חשובה ושאין שום חשיבות למה שעברתי ולאיך שאני מרגישה.
שנה אחרי זה היינו בביקור משפחתי ושם נאנסתי שוב, הפעם על ידי רחוק-משפחה אחר. פחדתי מאוד שייגלו כי כבר הבנתי מה קורה כשמגלים, אז סתמתי לעצמי את הפה עם היד כדי שלא ישמעו את הבכי שלי. לא סיפרתי על זה מעולם לאף אחד, עד שהייתי בת 46. שתקתי במשך 33 שנים.
היום אני כבר לא במקום של האשמה. אני לא מאשימה את ההורים שלי בכלום. אני מאמינה שכל אדם עושה את המיטב שלו בזמן נתון, ויודעת שבזמנו לא היו להם הכלים להתמודד עם דבר כזה.
"לפעמים הייתי מסכימה לשכב עם מישהו רק כי חששתי שאם אגיד לא זה יכול להיות אונס, אז עדיף פשוט להגיד כן"
במשך עשרות שנים קברתי את הכל בתוכי וניסיתי להמשיך לחיות רגיל. כמובן שזה לא עבד. זה יוצא בכל מיני דרכים. לפעמים הייתי מסכימה לשכב עם מישהו רק כי חששתי שאם אגיד לא זה יכול להיות אונס, אז עדיף פשוט להגיד כן.
במשך השנים פיתחתי הפרעות אכילה שליוו אותי מאז כל חיי. כשבני הגדול היה חייל הגעתי ל-38 קילו והבנתי שאני לא רוצה להפסיק לרדת. בהיותי חובשת ונהגת אמבולנס בהתנדבות, ידעתי שזה מאוד מסוכן וכמובן שלא רציתי למות. למזלי המון אנשים טובים נתנו יד כדי שאוכל ללכת לאשפוז ואושפזתי למשך שלושה חודשים במחלקה להפרעות אכילה.
אחרי השחרור לקח לי שנה וחצי של עבודה על עצמי כדי לנקות את כל הכעס וההאשמה שהיו בי - ואז סיפרתי להורים שלי הכל. סיפרתי ממקום לא מאשים, ממקום של רצון שהם יבינו למה החיים שלי נראים כך.
ההורים שלי היו אצלי לסוף שבוע. בהתחלה סיפרתי רק לאמא שלי, ורק בסוף הביקור ישבתי עם אבא שלי וסיפרתי גם לו. זה היה מאוד קשה, מאוד טעון ומאוד אמוציונלי. ההורים שלי הגיבו לגמרי אחרת הפעם, האמינו לי ותמכו בי.
הלכתי ללמוד להיות מאמנת P.L.N, בהתחלה כדי לעזור לעצמי ובהמשך החלטתי שמה שאני הכי רוצה לעשות זה לעזור לעוד נשים כמוני. הסטטיסטיקה של אונס בתוך המשפחה היא עצומה ועד היום זה קורה המון ומשתיקים את זה בגלל בושה, מבוכה, הלם או חוסר אונים. זו בעיה כי זה תמיד בא על חשבון הנפש של הקורבן, ילדה קטנה שרצחו לה את הנשמה.
אל תשתקו, אל תקברו. מי שעבר טראומה חייב לטפל בזה בכל דרך שמתאימה לו. יש חשיבות ענקית לנקות את המקום הזה – אחרת כל החיים מתנהלים ממקום פגוע ולא בריא, גם אם לא מודעים לזה. אני לא שותקת יותר. היום אני רוצה לסייע לכל אותן נשים ששתקו, לכל אותן נשים שצולקו לכל החיים ולעזור להן לצאת מהמקום החשוך הזה.
מרב ניר היא מרצה ומעבירה סדרת מפגשים בהם היא משלבת טכניקות במטרה לשחרר טראומות מהעבר
