לפעמים אני מרגישה שבעידן הרשתות החברתיות את יכולה להיות או בריאה או השראה. בריאות זה לא הצד החזק שלי, אז נשארתי עם האופציה השנייה. כשהייתי קטנה חשבתי שיום אחד אהיה מפורסמת. רציתי לעשות מוסיקה, אמנות, תיאטרון - רציתי ליצור. לא חשבתי שבגיל 31 אהפוך לכוכבת רשת, בטח לא בגלל מחט ביד, אינפוזיה מקושטת ואוסף פיג'מות כל כך גדול שאני די בטוחה שהוא תורם להתחממות הגלובלית.
אבל הנה – זה קרה. העמוד הפרטי שלי בפייסבוק הפך לפעיל במיוחד, צברתי אלפי עוקבות ועוקבים שמצאו יותר ויותר עניין בסרטוני שגרות הטיפוח ששיתפתי, בסקירות המותגים והמוצרים הטבעיים שפרסמתי, במצב הבריאותי ובחיים הפרטיים שלי. הקמתי קבוצה בשם "טיפ-טיפוח" בה אני, חברות וחברי הקבוצה חולקים טיפים, שאלות, מתכונים ומידע על עולם הטיפוח הטבעי, והיום אני מוצאת את עצמי מתהדרת בתארים "בלוגרית" ו"כוכבת סרטוני טיפוח טבעי", יוצרת עוד ועוד שיתופי פעולה, זוכה לקבל שפע אדיר של מוצרים ופינוקים - ובעיקר מנסה להתנהג כאילו אני מבינה איך הגעתי עד הלום ואיך מתגשם לו עוד חלום.
אז אני הולכת לישון, כדי לחלום עוד חלומות וגם כי אני צריכה לקום לפנות בוקר ולהוציא שקית הזנה להפשרה. שקית שבעוד שעתיים תתחבר לי לווריד לעשר שעות בהן היא תשלים את החסר ותזין את הגוף שלי, שלא ממש מצליח לעכל מספיק מזון רגיל בעקבות פגיעה עצבית מתסמונת נדירה במיוחד במערכת העיכול.
לא הבנתי מה עומד להגיע
את השקית אני מנסה להוציא בשקט, כדי לא להעיר עדיין את ההורים, שיצטרכו גם ככה להתעורר עוד מעט ולחבר אותי אליה, כי אני לא יכולה לעשות זאת בעצמי, מה שמזכיר לי שאני כוכבת לא עצמאית, ומזכיר לי גם את הימים שחשבתי שאני כל-יכולה.
הייתי בת עשרים בערך כשהגיע ההתקף הראשון. השתחררתי אחרי חודש של אשפוז עם מעט מאוד תובנות על מצבי והייתי מוכנה לטרוף את העולם, או לפחות את אילת. ארזתי את עצמי וקצת בגדים ונסעתי באישון לילה להתחיל חיים מרגשים וחדשים. לא הבנתי עדיין מה עומד להגיע, לא האמנתי שאני לא מספיק בריאה, ובמשך חודשים השתוללתי כאילו שום דבר לא קרה. אני מספרת עד היום שאהבה החזירה אותי הביתה, כי זה רומנטי יותר מהאמת - שהייתי פשוט עייפה. לתחזק בית, עבודה, חיי חברה – הייתה בשבילי עבודה לא קלה. ולא רציתי יותר להיות רחוקה כל כך מהמשפחה, רציתי מקום בטוח ותמיכה. אז חזרתי לבית של ההורים, אובחנתי, ולמדתי לקבל את מצבי, ואת התלות שיש לי בעזרה של הסביבה.
את הזיכרונות האלה אני שוטפת במקלחת של הבוקר, אותה אני מעבירה ברגשות מעורבים: מצפון על כך שגוזלת מההורים את החופש ואת היכולת לטייל ולבלות, כי אני תלויה בהם - בשילוב עם קולות עידוד ומוטיבציה פנימית, בדמות רעיונות והשראה לפרויקט הבא.
למזלי, המצפון היהודי שלי לא יכול לנצח את מר שעמום שרק מחכה, או את גברת מוזה שתמיד מוכנה. הם קופצים לביקור ברגע שאני מתחברת להזנה. ולכן אחרי שאני מבקשת מההורים שיביאו לי כל דבר אפשרי לקומה העליונה, כי לגרור את האינפוזיה במדרגות לקומה התחתונה זה כבד ומסורבל, אני משחררת אותם שילכו לעיסוקיהם. לפעמים ברגע הזה אני מרגישה שוב תלותית ובכיינית וצפות כל המחשבות והפחדים מהמצב והעתיד, אבל בדרך כלל אין לי הרבה זמן לשקוע בהם, ובמקום זה אני שוקעת בתכנונים: לחשוב איזו שגרת טיפוח אצלם היום, לסדר סט צילום למוצרים עם רקע וחפצי נוי מתאימים, לעלות סקר בקבוצה על נושאים רלוונטיים, לכתוב סקירות מפורטות על המוצרים שניסיתי ולעבוד על רעיונות לבלוג ולחנות העתידיים לבוא.
לא עוזבת את העיר
חצי מהיום אני לא יכולה לצאת מהבית. לרוב אני מתחברת להזנה בשעות הבוקר, כך שעד שעות אחר הצהריים המאוחרות אני נשארת בעיקר בקומה העליונה, ואם כאובה אז נשארת בעיקר בחדר, הכלא הקטן שלי, שצבעתי, ריהטתי וקישטתי כדי שיהפוך למקום בטוח, מנצנץ ומשמח.
אבל גם לי יש סידורים, בדיקות, מפגשים משפחתיים או עם חברים, אירועים, או סתם רצון לעשות שופינג או להסתובב קצת באוויר הפתוח. גם לי יש חיים. רק שבחיים האלו אין לי ממש אפשרות להיות ספונטנית וגמישה. אני לא יכולה יותר להיות המעופפת שאני, אני חייבת להיות מחושבת ונחושה. אם אני משתחררת מההזנה בשעה מספיק מוקדמת ומרגישה מספיק חזקה, אני יוצאת מהבית ומנצלת את מעט השעות שנותרו בזמן שמשרדים ועסקים פתוחים ומנסה לעשות כמה שיותר מהתוכניות שיש לי, לרוב בעיר שלי כי אין לי זמן להרחיק. במידה ואני רוצה להגיע לעיר אחרת, לאירוע או לשבור שגרה, אני צריכה לתכנן יום או יומיים לפני, לדאוג שיהיה מי שיחבר אותי להזנה, כדי לא להחסיר ממה שהגוף צריך. לא תמיד זה מצליח, ויש שבועות שמצטבר לי עומס אדיר.
לפעמים אני מרגישה שהכל גדול עליי, והקושי לתכנן תחת כל המגבלות הופך במהרה לרחמים עצמיים, ואז כמו צליל של אסימון שנפל, נשמע צלצול פעמון ומעבר לדלת מחייך לו שליח עם עוד חבילה מפנקת ששלחו לי לסקירה, ואני ברגע הופכת לילדה הקטנה שחלמה להיות כוכבת גדולה, קורעת את האריזות בהתרגשות ומקשטת בפרחים ומוצרים את פינות הצילום המאולתרות שלי, מצלמת סרטונים עם שגרות טיפוח נעימות, עורכת תמונות וקטעי וידאו ופשוט נשאבת לתוך הקסם שביצירה.
אני אולי לא כוכבת עם חיי זוהר מנצנצים, אני אולי לא בריאה, אבל יש לי גם מזל גדול, משפחה וחברים תומכים, חוויות אין ספור והמון השראה.