"הוא אמר לי לעזוב אותו ולמצוא גבר שיהיה יותר טוב בשבילי"

בשנת 2009, כשהייתי בת 18 וחצי, הכרתי דרך חברה משותפת את אור, אהבת חיי. כשמו כן הוא - מלא באור. נדלקתי ישר מהחיוך הכובש עם הגומה שבלחי, אבל בעיקר מהאופי, מהחוכמה, מהרגישות ומהקסם שלו.

כבר בפגישה הראשונה אור סיפר לי שהוא סבל מהפרעה דו קוטבית (מאניה דיפרסיה). הוא סיפר על הדיכאונות, על ניסיונות ההתאבדות ועל האשפוז. הוא סיפר לי שעכשיו הוא במקום טוב, שהוא מצא את האיזון ושזה כבר מאחוריו - ולכן לא חששתי להיכנס לקשר הזה. אחרי חמש שנים ביחד החלטנו להתחתן, ושנתיים אחרי החתונה המאניה דיפרסיה נכנסה לחיינו.

בהתחלה לא שמתי לב, אבל אז התחילו סימנים קטנים. אור הציע שנטוס ללונדון, אבל כשהגענו לשם הוא סירב לצאת מהחדר בטענה שהוא עייף. הסתכלתי עליו ובפעם הראשונה ראיתי את האור בעיניים של אור שלי כבויות.

כשחזרנו לארץ הוא החליט לפתוח עסק עצמאי בתחום הבניין. היו לו לילות לבנים ואינספור רעיונות. היום אני יודעת שזה סימן לאפיזודה מאנית, אלא שבזמנו לא ייחסתי לכך חשיבות. להיפך: תמכתי בגבר שלי שהוא יזם ושאפתן, כי אני בעצמי תמיד הייתי אישה שאפתנית שרוצה להתפתח. 

בוקר אחד אור קם ולא היה מסוגל לתפקד. הוא אמר לי שהמוח שלו נחסם, שהוא מרגיש ריקנות, כאילו הפילו עליו לבנה של חמש טון. רציתי לעזור לו אבל לא ידעתי מה לעשות. נסענו לשלוותה, התיישבנו מול הפסיכיאטר, והוא אמר שהמאניה דיפרסיה חזרה. פתאום נפל לי האסימון מי זה אור כשהוא בחושך. באותו הלילה לא הפסקתי להקיא מרוב לחץ.

הייתי נחושה בדעתי לחפש כל דרך עד שנמצא את האיזון: כדורים, טיפולים טבעיים, אשפוז. מה לא ניסינו בשלוש שנים האלה? החיים היו כמו רכבת הרים. חודש אחד אור נמצא במיטה, מנותק מהעולם, וחודש אחר מנסה לאסוף את עצמו ולחזור לשגרה כלשהי, לנסות טיפול חדש ולהמשיך להילחם. תסכול, ייאוש, לסחוב בשביל שניים, עכבר מעבדה, בלבול - אלו הן התחושות שליוו אותי במהלך השנים המטלטלות האלה.

"בתשעה באב 2019 אור עזב אותי כחלק מהתקף מאניה. העולם שלי קרס עליי. חורבן הבית הפרטי שלי. בדיעבד הבנתי שאור רצה לשחרר אותי"

כשהיה באפיזודות של הדיכאון, אור הרגיש שהוא תוקע את החיים שלנו ולפעמים אמר לי לעזוב אותו ולמצוא גבר יותר טוב בשבילי, שיוכל לפרנס ולדאוג לי. כשקצת הרגיש יותר טוב הוא רצה כל-כך להמשיך ולהילחם, בשבילנו ובשביל העתיד המשותף שלנו. אני לא רציתי לוותר כי ראיתי את כל הצבעים האמיתיים שלו - ידעתי מיהו אור האמיתי והאמנתי שבסוף נמצא את הדרך לאיזון, גם אם היא נראית רחוקה.

בתקופה הזאת בה חיי התהפכו ב-180 מעלות החלטתי להתמקד במוזיקה שתמיד הייתה חלק ממני. התחלתי להופיע מול קשישים ובאירועים קטנים. לפני הופעה הייתי מתאפרת, ואז בוכה ומתקנת את האיפור. אחרי כל הופעה חזרתי הביתה מסופקת ומלאת אנרגיות. גם אור היה שמח וגאה שאני לא מוותרת על עצמי ועושה את מה שטוב לי.

יצאתי עם מופע על הסיפור שלנו, ששילב בין הרצאה ובין שירים ובו סיפרתי על החיים לצד בן זוג המתמודד עם מאניה דיפרסיה. לפעמים אור היה מתלווה אליי למופעים כדי לשבור איתי את הסטיגמות ולהראות לאנשים שבן אדם עם מחלת נפש יכול להיות מרשים, חכם וכריזמטי. כולם התאהבו בו ממבט ראשון. בכל סיום הופעה היה תור של אנשים שרק רצה לחבק ולהגיד לנו תודה.

לאחר שלוש שנים של חוסר ודאות, בתשעה באב 2019, אור עזב אותי כחלק מהתקף מאניה. העולם שלי קרס עליי. חורבן הבית הפרטי שלי. בדיעבד הבנתי שאור רצה לשחרר אותי. התחלתי להתאבל על הקשר המושלם שהתפורר לחתיכות. ואז, לאחר חודש וחצי, בראש השנה, אור שם קץ לחייו.

עשרה ימים לפני כן נתקלנו אחד בשנייה מחוץ לבית הוריי, שם חזרתי לגור בחודש וחצי שחיינו בנפרד. אני זוכרת שהוא אמר לי איך יפה לי התספורת, וכמה הוא גאה בי שאני ממשיכה את המופע למרות הפרידה. "את חייבת לשים את המחלה הזאת מאחורייך, היא עשתה אותך חולה, אבל לי נתת ביטחון לדבר עליה. הנה, תראי אותך. את נראית מאושרת, זוהרת. איך השתנת והתבגרת. אני ממש גאה בך", הוא אמר לי. רציתי חיבוק אבל היה לי קשה לתת חיבוק גדול, כי לא רציתי שיהיה קשה מדי, אז נתתי לו חיבוק קטן. זאת למעשה הייתה הפרידה שלנו.

אחרי שאור שם קץ לחייו לא ידעתי איך ממשיכים מכאן אחרי עשור בו הייתי עם בן אדם שהיה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי. "אם יקרה לי משהו, תמשיכי הלאה, תהיי מאושרת", המילים שאור אמר לי ברגעים החשוכים שלו נצרבו בתוכי. "אין סיכוי. אני מעדיפה לא לחיות. זה או איתך או כלום", עניתי לו אז. לא הייתי מסוגלת לדמיין את החיים בלעדיו.

בחודש הראשון בכיתי המון, פרקתי, לפעמים יצאתי להתאוורר בים. לילה אחד הוא בא אליי מחויך בחלום, אמר לי שתיקנו לו את המוח והתחבקנו. ואז אמרנו ביחד: "ואוו זה הרגיש אמיתי", ופתאום הבנתי שזה חלום ואמרתי לו שלא ילך, שאני רוצה להגיד לו תודה על כל מה שעשה בשבילי ושאני תמיד אוהב אותו, וגם כשאהיה עם מישהו אחר תמיד הוא יהיה בליבי. ואז התעוררתי בוכה, החלום הזה ליווה אותי הרבה זמן וטלטל אותי. 

זו הייתה שנת אבל מטורפת שהרגישה לי כמו המעבר החד בין יום הזיכרון לבין יום העצמאות. שנה שבה למדתי ללכת מחדש ולמדתי על עצמי המון. המשכתי עם המופע שלי, התחלתי ללמוד משחק. התחלתי לעשות דברים שהוציאו אותי מאזור הנוחות שלי. בעשור החדש של חיי, גיל 30, אני רוצה להתחיל לחיות.

חייתי בשנים האחרונות לצד בעל חולה ואהבתי אותו אהבה מטורפת שעליה אני מודה, אבל עכשיו זכיתי בעצמי מחדש. אור נתן לי כל כך הרבה אור ואהבה בשנים הטובות שלנו, וגם רגעי חסד של אהבה בשנים המאתגרות שנתנו לי את הכוח להתמודד עם כל הקשיים. אני לא מדחיקה. למדתי לתת מקום לכאב בלי לנסות לברוח. אני כמעט כל יום בוכה. אור תמיד יהיה חלק בלתי נפרד ממני, אבל במקביל למדתי גם שמחה אמיתית מהי, בלי להרגיש אשמה שאני יכולה לשמוח והוא לא. אני יודעת שזה מה שהוא היה רוצה.