זה היה סתם עוד יום ראשון רגיל בדרך לבסיס הטירונים של מג"ב, בו הייתי אחראית המרפאה - החובשת הראשונה בקבע בצה"ל, תפקיד עליו נלחמתי בבג"צ. רק כמה חודשים לפני כן נאמר לי ע"י סגן מפקד מחוז ירושלים כי אצלו במחוז לא תהיה אישה חובשת. נעלבתי, אבל לא ויתרתי. מישהו היה צריך לגרום למערכת לחשוב על הדברים קצת אחרת, ואני עשיתי זאת.
באמצעות האגודה לזכויות האזרח הגשתי בג"צ על אפליה מינית נגד משטרת ישראל, וניצחתי. הייתי חלק מגל מתעורר של נשים שביקשו להכיר ביכולותיהן ובזכותן לבחור את תפקידן בצבא ובמשטרה. ובאמצע כל זה, בתוך כל ההתרגשות והגאווה העצומים על הזכיה בבג"צ, ברגע נורא אחד פתאום - התהפכו חיי.
התמונות מטושטשות בראשי אבל גם אני כמעט הפכתי לזיכרון באותו היום. כאשר הפעיל המחבל את המטען באוטובוס, ישבתי ממש מעל מיכל הסולר שהתלקח מיד. איבדתי הכרה ונשארתי דקות ארוכות בתוך האש הבוערת עד שמישהו שם לב שאני עדיין חיה.
התעוררתי אחרי שבוע בהדסה עין כרם, פצועה אנושות, שרופה וחבולה. לא היה דבר מבהיל ומפחיד יותר מאשר להתעורר בבית חולים ולגלות שיכולת השליטה שלי בחיי ובגופי ניטלה ממני באחת. ידעתי ששום דבר כבר לא יהיה אותו דבר. חודשים ארוכים של בכי וכאבים בבית החולים, ניתוחים, השתלות עור, שיקום ארוך ומאבק יומיומי לקיום חיים שגרתיים. זה היה מפחיד מאוד.
גם כשחזרתי לעבודה פחדתי מאוד. פחדתי, וצדקתי, שבעבודה לא יקבלו את נכותי המורכבת. ואכן, אחרי הפציעה הוציאו אותי לפנסיה מוקדמת מאוד. לא אהבתי את זה, אבל הפעם לא היו לי כוחות להילחם. החלטתי להניח למאבק ולתת לעצמי להתקדם.
פחדתי מאוד בכל שלב. לפעמים אפילו נתתי לפחד לנהל אותי. פחדתי להיות חסרת תועלת ומטרה, פחדתי שלא תהיה לי סיבה לקום עבורה. הייתי בטוחה שאף אחד לא יאהב אותי בגלל הצלקות, בגלל הנכות, בגלל המגבלות. פחדתי מרחמים.
את שלומי הכרתי בסדיר, שנינו היינו חובשים באותה המרפאה. באחת הישיבות הוא עשה איזה מעשה שובבות מאחורי הגב של כמה חובשים, כולם צחקו ואני ראיתי אותו לראשונה ואמרתי לעצמי "זה הולך להיות בעלי". במשך השנה שלאחר מכן לא סבלנו אחד את השני, אבל אחרי השחרור הוא התקשר ונוצר הקשר. יצאנו חצי שנה, עד שנפצעתי. אחרי הפציעה ניסיתי להדוף אותו. לא חשבתי שנשארו סיבות להישאר איתי מעבר לרחמים, ולא הרגשתי בנוח עם זה. ככל שניסיתי להדוף אותו יותר, ככה הוא ניסה יותר חזק להתקרב - עד שהגיע הרגע בו אמר לי: "התאהבתי במי שאת ולא בגוף שלך ואני לא הולך לשום מקום". מאז אנחנו נשואים 23 שנים.
פחדתי גם שלא אוכל להיכנס להריון. פחדתי שאהיה אמא נוראית, כי אני לא יכולה לעשות כל מה שאמא "רגילה" עושה. גידול ילדים זה מורכב לכל הורה – אם מוסיפים נכות פיזית ופוסט טראומה, יוצא סלט שמביא איתו הרבה בעיות.
אבל עם כל המורכבויות שהיו בהריונות ובגידול של ארבעת הילדים שלנו, הם יצאו עם רווח גדול מאוד בעיניי. הם ראו אמא שורדת ונלחמת שלא מוותרת לאף אחד ולשום דבר. הם ראו אותי מתנדבת בכל הזדמנות אפשרית והם יודעים להראות רגישות לכל אחד.
פחד הוא דבר משתק, אבל הוא גם דוחף. דוחף אותנו להעיז, לנסות, לתהות ולחיות. לא אחת פונים אלי לאחר סיום הרצאה על מסלול חיי ואומרים שמרגישים שאני אמיצה וחזקה. למען האמת, אני לא מרגישה שאני אדם אמיץ במיוחד. אני לא מחפשת הרפתקאות, לא חיה על הקצה ומחבקת בחום את השיגרה.
אני מנסה לבחון עם עצמי מה בסיפור חיי גורם לאנשים לחשוב כך. במחשבה לאחור על האירועים שעיצבו את חיי אני יודעת שהייתי מבוהלת בכל אחד מהם. אבל אולי בעצם האומץ שלי הוא הפחד עצמו?
כל אחד מאיתנו דואג ומפחד מאירועים שונים במהלך חייו. אם רק נבין שהדרך בה אנו בוחרים להגיב למשברים ולפחדים היא החלטה שלנו, נגלה שאומץ הוא שליטה בפחד ולא היעדרו.
בזכות הפחד ניצחתי בבג"צ, בזכותו השתקמתי בצורה מופלאה, למדתי לבטוח באהבה של שלומי בעלי, אני מגדלת באהבה וגאווה ארבעה ילדים ואני חדורת מטרה להביא אושר לחייהם של עשרות משפחות בכל שנה במסגרת ההתנדבות במשרה מלאה שלי.
כיום אני עדיין סובלת מפוסט טראומה ומקשיים פיזיים בעקבות הפציעה. אני מוגבלת בתנועה וחווה כאבים כל הזמן. לרמת כאב רגילה כבר למדתי להתרגל, אבל לעתים הכאב מתגבר ואז קשה יותר. בחורף, למשל, מאוד קשה לי כי הגוף מתקשה לווסת טמפרטורה בגלל הכוויות, אני חווה את הקור הרבה יותר חזק, השרירים כואבים וקשה לי לזוז.
מהמקום הכי מפחד שלי אני יודעת, שביום בו יגמרו לי הדברים לעשות אני לא אוכל לצאת מהמיטה יותר. זה משאיר אותי חיה ובחוץ ונותן לי את הדלק להמשיך. אני אמיצה - פחדנית, מנהלת כל בעיה ומשבר בצורה שכלתנית, משתדלת לא לתת לפחד להכתיב את מעשי ונותנת לו להזכיר לי שהדברים לא תמיד בשליטתנו.