אני לא מאמינה שזה קורה. אני יושבת לידך על המיטה בה אתה שוכב ללא רוח חיים, מלטפת את ידך, היד שבה קידשת אותי ושבה היכית אותי. יד קרה וכחולה. אני צועקת עליך שתקום, נו, תקום כבר. חשבתי שאתה משקר רק בשביל לראות אותי שוב.

התכתבנו לפני כמה חודשים. אמרת לי שלא נשאר לך עוד הרבה זמן, שאתה מוותר ושאני ניצחתי. בפעם הראשונה עמדת במילתך. לא באמת רציתי לנצח ככה, לא רציתי שתמות.

כשהתחתנתי איתך לא ידעתי שהיית נשוי כבר - היית נשוי לסם ולאלכוהול. חשבתי שתשתנה למעני, למען הילד שלנו. חשבתי שנביא עוד הרבה ילדים יחד. חשבתי שנהיה מאושרים.

אני כועסת עליך, נשבעת שאני כועסת. אני לא אוכלת ואני לא שותה בגללך. כששכבת על האלונקה בננו המשותף החזיק אותי שלא אתמוטט. "אימא, תפסיקי לבכות, יש לך ילדים, יש לך בעל שאוהב אותך", אמר לי. במקום שאחזיק אותו, הוא החזיק אותי. רציתי לצעוק לך: "אתה היית אהבת חיי, למה? למה הלכת בלעדי?". נכון שאני נשואה ויש לי ילדים, אבל משהו בי מת.

היכית גבר שהכה את אשתו בהריון, שכחת איך היכית אותי בחודש רביעי

15 שנה מאז שהתגרשנו, ולא עזבת אותי. 15 שנה כל יום אתה מצלצל, מטריד, שואל, מאיים ואפילו מאחל. ריחמתי עליך, לא רציתי לפתוח לך עוד תיק במשטרה. רציתי להמשיך את החיים החדשים שלי.

זה בסדר שהכאבת לי לפעמים, רק ככה הרגשתי שאתה אוהב אותי.

הכיפה שלך נשארה על המיטה. האמונה שלך באלוהים היא הדבר היחיד שהחזיק אותך בעולם הזה. אתה היית נשמה תועה בעולם. באמת שהיה לך לב טוב: ריחמת על אנשים ועשית הרבה מצוות, אפילו היכית גבר שהכה את אשתו בהריון. שכחת איך היכית אותי בהריון בחודש רביעי? יכולתי להיות מתה, מתה מהאהבה שלך.

אם הייתי נשארת איתך יכולתי להישאב לסמים ולהיות זרוקה בין בתי זונות עם ילד קטן על הידיים. אם הייתי נשארת איתך אולי הייתי בבית קברות ואתה בבית הסוהר. אם הייתי נשארת איתך בני יכול היה ללכת בדרכך חלילה. אם הייתי נשארת איתך חיי היו קשים.

כולם אומרים לי שכנראה אני אישה טובה, שאלוהים הציל אותי מפניך, שנתן לי להקים משפחה יפה לצד בעל טוב ומכבד. אני לא יודעת אם אני טובה, אני יודעת שרציתי משפחה. רציתי אהבה בדיוק כמו כולם. מגיע לי לחיות.

גורלנו התפצלו, בחרת ללכת בדרך הגורל האכזר, בגורל ללא שביל. צעדת בצעדי ענק למוות שלך. התחננתי אליך שתבוא איתי לדרך הישר, אבל התעקשת לתת יד לשטן.

קשה לי, נשבעת שקשה לי. אני מגיעה לביתך וכל בלטה מזכירה לי אותך, הקיר בחדר המדרגות שחרטת את שמי ואת שמך, החלון הקטן בקיר.

ליטפתי את פניך המלאות בזקן ישן, נישקתי את ליבך הדומם נשיקת כבוד אחרונה וסלחתי לך. אני סולחת לך על כל מה שעשית לי, כי בזכותך נהייתי דלינדה, אישה חזקה ונחושה. הילדה הקטנה שהכרת נהיית אישה שלא מפחדת מכלום חוץ מאלוהים. תודה על דרך קשה ומייסרת.

 הנשמה שלך סיימה את התיקון שלה בעולם הזה ועכשיו הנשמה שלי השתחררה, בדיוק כמו שלך. היום אפרד ממך בפעם האחרונה בחיי.

 הכותבת, דלינדה בכור חדד, היא מחברת הספר "דלינדה"