אהבת חיי
את שלמה פגשתי בערב תרבותי ביותר של הקראת שירה. הוא קרא שיר נפלא והיה גם יפה תואר ומקסים. לא היה ספק שזה גבר מהחלומות. כמה ימים אחר כך עמדנו מתחת לפנס רחוב (הוא סירב לעלות אלי הביתה כי הוא רצה לחכות) ונישק אותי כמו אביר. ואז ידעתי שזה כנראה הגבר שלי.
אוכל
אני תמיד אומרת שבעניין האכילה אלוהים ריחם עלי ומנע ממני את התסביך הזה. אמנם הוא נתן לי לא מעט אחרים בתמורה. אני נורא מתנגדת לעיסוק האובססיבי הזה שהעולם כל כך רוצה שנלקה בו. זה עניין של צרכנות ושל למכור לנו אין ספור מוצרים ודימויים ופחדים, ובעניין המראה ובעיקר המשקל, אנחנו טרף קל מאוד.
אחוות נשים
בורכתי בכמה חברים טובים מאוד מאוד. לא תמיד אני מבינה עד כמה זה נדיר הברית הזו שיש בינינו, הנאמנות האינסופית והידיעה שלא משנה מה יהיה, גם אם ייפרדו דרכינו וגם אם נשתנה ונריב או אלוהים יודע מה, תמיד נהיה שם אחד בשביל השני. יש לי שתי חברות טובות נורא מהתיכון, שניים מלימודי משחק ועוד כמה שאספתי בדרך. אני תמיד אומרת לבעלי שרק בזכותם אני איתו כי הם בעצם היו מערכת היחסים הטובה הראשונה בחיי. מהם למדתי איך לאהוב באופן הדדי, לחשוב על האחר, וגם להאמין שבאמת יכולים לאהוב אותי על כל צדדי היפים והיפים פחות.
דייטים
לשמחתי אני חיה עם בן הזוג המופלא שלי כבר כמעט ארבע שנים ודייטינג זה זיכרון רחוק. לפעמים אני נזכרת בריגוש הזה של לפגוש מישהו חדש וזה נראה לי פתאום מלהיב. אבל אז אני גם נזכרת בקושי, בחיפוש, בדיכאון, בשאלה מתי ואם בכלל תגיע האהבה. אני אומרת תמיד לחברות רווקות ובכלל, אני חותמת לכן עכשיו רשמית – זה יגיע. בינתיים, תיהנו מכל רגע. אל תבלו את הזמן בלדמיין איך צריך להיות ומה אין. זוגיות היא לא תרופת קסמים לכל הבעיות, היא נפלאה אבל גם היא לא קלה. אז לחגוג מהר לפני שייגמר.
האביר על הסוס הלבן
האביר שלי שמו שלמה ולמזלי הגדול מאוד, תודה לאל שבע פעמים ביום, זכיתי להתחתן איתו השנה. אבא שלי נתן לי פעם את העצה הטובה ביותר בעולם. הוא אמר – את צריכה להאמין ולדעת שיבוא יום אחד גבר שיחשוב שאת לא רק מלכה, שאת מלאך. וכך היה. וכך יקרה לכל אחת שתעז באמת להאמין שיש גבר כזה ושהיא המלאך שלו. אני יודעת שזה קצת רומנטי וקיטש, אבל כזו היא האהבה. רק ביום שהאמנתי שאני באמת באמת ראויה לה, היא הגיעה.
הכי מושך בגבר
אני מכורה קשה מאוד לצוואר. ללקק, לנשוך, להריח, ללטף, כל מה שאפשר לעשות איתו. אני משוגעת על העור העדין, הקימור, כל הסיפור שם בין הראש לכתפיים. מתה על זה.
הכי דוחה בגבר
להוציא דברים מכפות הרגליים, קילופים, עור יבש, לא יודעת מה זה שם אבל זה גועל נפש. לא עובר אצלי בשום צורה.
הטרדה מינית
לצערי הגדול הטרדה מינית זה משהו שכמעט כל אדם חווה בחייו. רובנו, בנים ובנות, חווינו כילדים חשיפה למיניות שלא היינו מוכנים לה, לצערי חלק באופן יותר קיצוני וחלק פחות. אני גדלתי במרכז תל אביב ונתקלתי בגברים חשודים כאלה ואחרים, אבל אני חושבת שאפילו לראות אקט מיני או אישה נורא פרובוקטיבית או פרסומות מסוימות, יכולות להיראות כטראומה מסוימת אצל ילד. אין לי מושג קלוש איך מונעים את זה בימינו. זה נורא בעיניי. אגב, גם בבגרותי חוויתי שימוש לרעה, למשל בסצנה שצילמתי שהיה בה עירום וסקס והייתה מוצדקת מאוד לתסריט מסוים ולקונטקסט מסוים, והיו מי שניסו ולפעמים גם הצליחו לנצל אותה בציניות לרייטינג או פרסום או לחשיפה. זה ניצול מיני לא פחות מניצול פיזי. בחלק מהמקרים נפגעתי עד עמקי נשמתי ואני לא אשכח אותם לעולם. מאז אני חושבת אלף אלפי פעמים אם לעשות דבר כזה שוב.
הצעת חברות
הייתי רוצה לשבת ללילה של יין אדום וסיגריות עם המשוררת הפולנייה המדהימה ויסלבה שימברוסקה. היא כותבת נפלאה, אפילו כשזה מתורגם לעברית. חוץ מזה שאין כמוה מבינה באהבה, כאב, חכמת חיים ובכלל, היא גם נראית לי אישה סופר מצחיקה ושאפשר להריץ איתה יופי של דאחקות. חייבים לקרוא את השירים שלה ולהבין. ויסלבה, אם את שומעת תעשי איזה סמס. נדבר.
הריון ולידה
הלוואי, ואני מקווה שלא עוד המון זמן. בחלום המושלם שלי הייתי רוצה להביא ילדים משלי אבל גם לאמץ ילד. אין דבר נעלה מזה בעולם בעיני. להציל ילד ולתת לו חיים טובים ואהבה זה באמת שקול כנגד העולם כולו. אני מאוד מאוד מקווה שיהיו לי האמצעים, האומץ וכוחות הנפש לעשות את זה.
חלומות
החלום שלי, בלי ציניות, להיות מאושרת ומסופקת בדיוק כפי שאני. לחיות עם שלמה לשארית ימי ולהביא המון ילדים טובים לעולם שילך וישתפר. מקווה שזה לא יותר מדי בשמיים, לפחות החלק בנוגע לעולם הטוב יותר.
טיפ בבקשה
טיפ לזוגיות: לרדת מיד ולאלתר מכל נוכחות של אגו בסיפור. רק אם מוותרים על הכבוד לחלוטין, זוכים לכבוד של מלכים מבן הזוג. וגם מעצמך.
מה בתיק
בענייני תיקים נראה לי שכולנו קלישאות נשיות קלאסיות. תמיד נאספות בו עוד ועוד שטויות, ואף פעם אני לא מצליחה שהוא יהיה ממש מאורגן או מסודר. בגלל העבודה היומית בתיאטרון יש לי תמיד תיק איפור די רציני, יומן, שבלעדיו אני בקושי זוכרת איך קוראים לי, ספר תהילים קטן, שיהיה על כל מקרה, ומשקפיים – שבלעדיהם אני לא יכולה לנהוג או לראות סרט או סתם ליהנות מלראות פרצופים של אנשים.
ניתוחים פלסטיים
אני די מתנגדת. אפילו קעקועים אני לא ממש אוהבת. נראה לי שאלוהים עשה עבודה די מדויקת וכל אחד צריך להתמודד עם מה שיש. פעם הייתי נורא נגד אבל מאז הבנתי שאם זה באמת משפר למישהו או מישהי את החיים אז זה שווה את זה, וגם הבנתי שאני לא לנצח אראה כמו בגיל 25, אז מי יודע. אף פעם לא לומר אף פעם.
פחדים
יש לי לא מעט פחדים בחיים. יש תקופות שזה מתעצם ואני ממש יכולה להתעסק במוות או בכאב הרבה. הפחד שיקרה לי או לאהוביי משהו הוא הגדול מכולם. אבל גם פחדים קטנים שמשהו לא יצליח, לא יקרה כמו שרציתי, ישתנה. אני חייבת להודות שבמבט מפוכח, הדברים שהכי פחדתי מהם בדרך כלל הפכו להיות הדברים הכי טובים שקרו לי בחיים. אני חושבת שזה המנגנון של החיים – להתבונן לפחד בעיניים וללכת לתוכו. זה מה שמקדם אותנו הלאה. זה כמובן נגמר כשאני עומדת מול רכבת הרים או קפיצת בנג'י, כל הפילוסופיה שבעולם לא תעלה אותי על דבר כזה.
שוויון
קשה לי מאוד לענות. מצד אחד אני מרגישה שאני חיה בחברה מתוקנת למדי, לפחות זו שאני מסתובבת בה רוב הזמן. אני לא מרגישה איזו תקרת זכוכית. מצד שני, אני דווקא חושבת שהפמיניזם גבה ממני איזה קורבן. התחושה שקיבלתי מילדות היא של קידוש של המימוש העצמי, לא להסתפק ב"תפקידים הנשיים" המסורתיים. ולפעמים אני מרגישה שזה כבר לא רצון שלי אלא איזו דרישה חברתית. שפתאום כשאני שואלת את עצמי מה באמת מספק אותי ומשמח אותי, זה כן להיות בבית, לבשל לבעלי היקר, לדאוג לקן הקטן שלנו ובקרוב אני מקווה גם לגדל את הילדים שלנו. אני מרגישה שההיפוך הזה, שבמקורו הוא כמובן חיובי מאוד והוציא את הנשים מכלוב ההגבלות שהן חיו בו, פתאום קצת הפך למגביל בעצמו. אני משתדלת מאוד למצוא מה אני רוצה בלי קשר לאם אני אישה או אם בעלי גבר.
שברון לב
נשבר לי הלב לא פעם, הייתי מכורה חלקים נרחבים מחיי לצער ולכאב ולרומנטיקה של הייסורים. דבר דבילי מאוד אם תשאלי אותי. מערכת יחסים הייתה אצלי אוטומטית קשורה בכאב, בעיות, סבל. ביום שהחלטתי לא ליהנות יותר מהסבל, הוא הפסיק, ומצאתי גבר שממש לא צריך לסבול בשבילו או בגללו. מומלץ.
שופינג
אני זוכרת איזה יום נורא לפני כמה שנים שבאיזה התקף שופינג מצאתי את עצמי מוציאה הון לא קטן בכלל על כמה בגדים, שמיותר לציין שאת רובם לא ממש לבשתי אחר כך. כי כשקונים בעיוורון, אז בדרך כלל גם טועים. אני חושבת שביום הזה נפלה עלי איזו תובנה שזה מגוחך וכמעט לא מוסרי להוציא סכומים כאלה על פיסות של בד, ושזה איזה בור פנימי שאני מנסה למלא וכל הבגדים שבעולם לא יעזרו. היה בזה משהו משחרר מאוד. מאז אני משתדלת לא לשפר מצב רוח על ידי קניות, או לפחות רק בדברים קטנים ולא מזיקים. לדעתי אפשר להיראות לא רע בכלל גם בלי למשכן את הבית. אין לי איזה פריטים יקרים נורא או מופרעים בארון. לא יודעת, אולי גם פשוט אף פעם לא הייה לי האהבה או הכישרון לאופנה. לא נורא. יותר זול ככה.
ומה חושבת שירי מיימון על נשיקה בדייט הראשון? ומי רוצה להציע חברות לשפרה? את מוזמנת להיכנס לכל השיחות הצפופות של "אחת על אחת".