מעין קרת חיפשה קריירה שניה. ואז היא הבינה שזה היה לה כל הזמן מתחת לאף

בת 44, תל אביב, בזוגיות ואם לשניים | מפתחת תוכן ומנחת הרצאות,

סדנאות והכשרות בנושא דימוי גוף

היה לי חלום, הוא היה אינטנסיבי ותובעני. חלום כזה שאת תולה את כל התקוות שלך עליו, למרות שאת כבר יודעת שאין דבר אחד שפותר את הכל. 

החלום היה: קריירה שנייה ורצינית לפני גיל 40.

אני אוהבת לעבוד, וכל הסיפור הזה של קריירה קצרה הטריד אותי מאוד כבר כדוגמנית. אני רוצה להיות תמיד עצמאית כלכלית, אני אוהבת שמעניין לי, אוהבת לפגוש אנשים שהשיחה היא סביב עניין משותף ולהט שמתחבר ללהט. אני טורבו של מחשבות וכשאין לי עבודה שאוספת אותי זאת אכילת ראש רצינית. כשיש כזאת, זה כמו ניתוב מסודר של מחשבות. יש התפתחות, יש לבנה על לבנה ולפעמים גם נבנים גגות אדומים.

היה שלב בחיי, ארוך ומעיק, שהחלום כבר חנק את שמחת החיים שלי. עזיבת קריירת הדוגמנות הייתה מאחורי, הייתי בת 35 כבר, אפילו האג'נדה כבר נולדה. זה כבר קרה. גם ההתפכחות כבר נכחה, נאמרה, נכתבה בספר "הנשים היפות" שהוצאתי בהוצאת "ידיעות אחרונות" ובהרצאות רבות. זה הרבה, אבל איך לומר? לא הספיק לי, אז המשכתי בחיפוש, חיפשתי את אותה קריירה. רציתי שתהיה מדויקת, שתכיל את כל החלקים שלי, שתמלא.

נכון, צילמתי, הפקתי סרט דקומנטרי ליס דוקו, למדתי, יצרתי תוכנית טלוויזיה, הנחתי אותה, כתבתי תסריט, כתבתי למגזין, כתבתי לעיתונים פה ושם, גם טורים ברשת. אבל כל זה עדיין לא הספיק לי, לא כלכלית ולא מבנית. מה לעשות? השנים עברו ולא קרה, אז לוותר? הייתה לי כבר קריירה מצליחה מאוד בעבר, קשה מאוד לעשות מעבר כזה בין קריירה לקריירה, בהמון מקרים זה לא קורה. והנה יש לי את העבודות היצירתיות, המשתנות, אז איפה הבעיה? הרי ככה אני גם עובדת וגם יש זמן בין לבין: יכולה לשבת לקפה ארוך, או להסתכל על הגלים בים שרועה על לונגי. לקח לי זמן התבשלות איטית לאזור אומץ ולומר "לא מעוניינת". אני רוצה עבודה שתשאב אותי, שאני אוכל להתמסר לה ולגדול בה ומוכנה עבורה לוותר על כל לייפסטייל. אני יכולה יותר ורוצה יותר וככה זה!

אומרים שמה שאני עושה זה שליחות. לקח לי זמן להיות מסוגלת לומר את זה ולהתכוון לזה בעצמי, אבל זה נכון

יום אחד//

כמו בקלישאות הכי בנאליות, הבנתי שזה פה, מתחת לאף שלי. שההרצאות שלי הן הצעד הראשון של הדבר שחיפשתי. הן גם מביאות את אהבת הבמה שלי, גם דורשות הקשבה עמוקה, גם התעמקות אינסופית בתוכן וביצירה ובעיקר מחייבות המון התפתחות אישית כל הזמן (אחרת משעמם, גם לי וגם לצופים). אני רק צריכה להתמסר להן, לפתח אותן עוד, לקרוא, להעמיק, ללמוד. עם מאמץ אדיר של ימי עבודה לא נגמרים, תוך גידול שני ילדים כאם חד הורית, התחלתי לשווק, לדייק דברים, להתייעץ יותר, לשתף פעולה, ללמוד, להרחיב את מה שעשיתי למגוון מוצרים עם הרבה יותר רוחב וידע ובעיקר להתחייב לזה טוטלית. ואזchanging model  נולדה.

העבודה היא החיים שלי, היא אני. אומרים לי שמה שאני עושה זה שליחות. לקח לי זמן להיות מסוגלת לומר את זה ולהתכוון לזה בעצמי, אבל זה נכון. העבודה שלי היא השליחות שלי: אני עוזרת לאלפי נערות, נערים ונשים להסתדר עד לאהוב את מה שהם רואים ורואות במראה.

הקושי של כל העצמאיים בתקופה הזו עצום, ואני רק מקווה שנוכל להמשיך ולא נאלץ למחוק את כל מה שנלחמנו עבורו, כל אחד בדרכו. אני מאמינה שאמצא בתוך עולם התוכן שלי את הנתיב להמשיך ולצמוח גם עם כל הכאוס הנוכחי.

שעה שעה//

5:00 החתול שלי מעיר אותי. אני מקללת אותו כל יום מחדש וממשיכה לנסות לחזור לישון עד 6:40.

6:40 סנדוויצ'ים, מעירה את הבן הקטן, הבית בהתארגנויות, בי"ס, צבא, עבודה, כל אחד לשלו. בית עם 5 בנים, אני האישה היחידה.

 7:20 כולם יצאו. אני עושה 10-30 דקות התעמלות שמורכבת משילוב של יוגה, התמתחויות וקצת משקולות. תלוי ביום, בלו"ז שלי ובכוח שלי. מתקלחת, מתארגנת.

8:00 אני מוכנה להתחיל יום. לפני הקורונה, בשלב הזה היום שלי התפצל לשתי אפשרויות: יום של עבודה משרדית לעומת יום של עבודת שטח.  עכשיו לאט-לאט אני בונה את הצעדים הראשונים שלי לחזרה, תוך כדי הכנת אינסוף ארוחות לכל בני הבית ועצירות למי שקם בדיוק וצריך מהר להיכנס לזום הכיתתי עם הפיג'מה והסנדוויץ' ליד.

ביום משרדי הבוקר שלי מתחיל בשעה עגולה של שיחה עם אחותי הקטנה רעות. היא גרה בכליל ואנחנו מאוד קרובות בלב אז הטלפון הוא הפתרון. אחרי השיחה היום יכלול כשתי פגישות, פיתוח תוכן, גבייה, הזמנות עבודה, שיחות עם לקוחות, שיווק, לפעמים ייעוץ אחת על אחת ליזמית מתחילה.

יום שטח שלי מתחיל, בשגרה, ברכבת ומונית למיקום, שיכול להיות בכל מקום בארץ. אני חורשת  אותה מדרום לצפון, כולל ישובים קטנים, קיבוצים ומה לא, ומרצה בבתי ספר, פנימיות, כפרי נוער, לפעמים הרצאה אחת ולפעמים שתיים. כשההרצאה היא בפני קהל מבוגר, הן מתקיימות בערב או אחה"צ. כרגע עדיין לא ברור מתי אחזור לקהלים גדולים, אז בינתיים עברתי לקבוצות קטנות יותר. מקווה שגם השגרה המקצועית שלי תשוב בקרוב, גם אם לא לאותו דבר בדיוק.

בסביבות 16:00 אני מבשלת. מלא בלגן, ירקות, דגים, בשר, פסטה, קטניות, עשבים. למזלי אני אוהבת לבשל וזאת התרפיה שלי. לא משנה באיזה מצב אני, הבישול מרגיע ומפרה אותי ככה שתמיד המקרר עמוס קופסאות וסירים.

18:30 אני עם הבן שלי (אם הוא בבית) ולפעמים גם עם הבן של בן זוגי. רוב הפעילות שלנו זה צחוקים ושטויות. האמהות היא המנוע שלי להכל.

20:30 אני חוזרת למחשב. עוד ועוד מיילים וסגירות. הילדים שלי גדלו ואיתם התפנו לי רוב אחה"צ והערבים. זה עדיין ממש מוזר לי וקשה לי לשחרר, אבל אין ברירה.

22:00 אני גמורה. לפעמים נאספת לשיחת ערב עם אחותי הגדולה שגם אותה אני הכי אוהבת בעולם. היא גרה בלונדון, אז יש לנו מלא אילוצים כדי לשמור על הקשר. לרוב אני פשוט באפיסת כוחות עם בן הזוג המתוק שלי, שיחיה. יש פעמים שיוצאת עם חברה. אין לי הרבה חברות, אבל אלו שיש הן חברות ממש טובות, חברות זהב.

מרגע לרגע//

ממשיכה להקשיב טוב-טוב לחלומות שלי, גם כשהם קטנים וחלשים, משתדלת לפנות להם מקום. מקשיבה גם לכמיהות אחרות שעולות, לרגשות שמתחת לפני הדברים. מחדדת את הכנות שלי עם עצמי ויחד איתה את הכנות של התוכן והיצירה שאני מעבירה.

מכירה אישה שהיא השראה? ספרי לנו שנספר לכולן! women@mako.co.il