הייתי אכלנית כפייתית. ככה נגמלתי

בת 56, מראשון לציון | גרושה + 3 | פנסיונרית מהבנק ומרצה

מגיל 14 ועד סביב 45 הרגשתי שהחיים שלי הם מלחמה מול אוכל ששולט בי. לא הייתי אנורקסית, לא הייתי בולמית. הייתי אכלנית כפייתית. אינני יודעת מה קשה יותר. אני יודעת שאצלי זה היה נורא. כל אירועי החיים התרחשו לצד צל ענק שלא הרפה ממני לרגע. זה העיק.

"הייתי עבד של אוכל. האחיזה שלו בי הייתה מצמיתה. היה נדמה שסביב ההתמודדות עם האוכל נבנו לי חיים"

חייתי חיים מבישים שרק אני הייתי מודעת לקיומם. לשבת בישיבה ולא להצליח להתרכז, כי הבורקסים 'מדברים' אליי. לאכול בהסתר ומהר כאילו סוף העולם קרב, ללא כל יכולת שליטה ואיפוק. לנסוע לחו"ל ולחפש בעיניים את כל חנויות המזון, כי לצד הבילוי הצורך באוכל לא מרפה אפילו לא לרגע.

כמה פעמים בחיי הבטחתי לעצמי: רק עוד פרוסת עוגה אחת. ומייד אחר כך הייתי חושבת: עוד פרוסה אחת, ואחריה זהו. אני זוכרת את עצמי יושבת חסרת אונים מול התבנית, וחושבת: זה טעים כל כך, איך אפשר להפסיק לאכול? כל נגיסה גרמה לי להרגיש כמו בגן עדן עלי אדמות. קשה לתאר את הטעמים בפה ואת התחושה שהייתה אופפת אותי באותם רגעים. חוסר שליטה. העולם סביבי נדם, כאילו לא היה קיים. כל החושים התנקזו לחוויית טעמי העוגה. המוח הוצף בסוכר וההרגשה - הנאה אין־סופית. אני מניחה שכך מרגיש נרקומן שמקבל את הסם - רוגע, ריחוף ושחרור.

להיות אכלנית כפייתית הייתה בושה. הרגשתי פגומה. בחנתי אנשים סביבי שאוכלים ארוחה, נהנים ושוכחים, מתפנים לעיסוקיהם. אני לא שלטתי בכמויות. לא שלטתי ברצון להפסיק לאכול. התשוקה אף פעם לא ידעה שובע.

שנים חיפשתי ומעולם לא מצאתי מישהו כמוני. כולם סביבי ספרו קלוריות וביצעו דיאטות, אבל אצלי תמיד הייתה תחושה שהנושא יצא מכל פרופורציה הגיונית לחיים. זה השתלט עליי. הייתי עבד של אוכל. האחיזה שלו בי הייתה מצמיתה. היה נדמה שסביב ההתמודדות עם האוכל נבנו לי חיים.

כל כך רציתי לרזות, לא להתעסק כל היום במחשבות על אוכל. שנים על גבי שנים ניסיתי הכל ונכשלתי. כששמעתי אנשים אומרים: "אם אני הצלחתי, כל אחד יכול", הרגשתי רע יותר. קיים בהם תבלין שחסר בי. אני לא מצליחה.

יום אחד//

בנקודה שבה הייתי נואשת וחשבתי שאין כוח בעולם שיוכל להיות חזק יותר מהתשוקה הבלתי נגמרת שלי לאוכל, נחשפתי לעולם חדש, שונה מכל מה שהכרתי עד אז.

ידעתי בוודאות שאני לא רוצה יותר לרעוב ולהתאמץ בדיאטות. הייתי עייפה מבולמוסי הזלילה שלא שלטתי עליהם. שיוועתי לחיים עם תוכן נוסף מלבד אוכל. לראשונה בחיי הבנתי שהפתרון לא היה שם. הבנתי שהבעיה לא קשורה כלל לצד הפיזי. המילה "דיאטה" יצאה מלקסיקון המילים שלי לעולמי עד. דיאטה לעולם לא תהווה פתרון למחשבות הכפייתיות. גם בתקופות שרזיתי, הראש המשיך לקדוח ממחשבות על אוכל. ניתן להקביל זאת לברז דולף. במקום לנסות כל הזמן לגרוף את המים, הבנתי שעלי לתקן את הברז שלא ידלוף.

"אחרי שלושים שנים שאוכל היה אצלי במרכז, התבקשתי להניח. הבנתי כי עומד להתרחש משהו גדול בהרבה ממה שאי פעם חלמתי. הבנתי שאני עומדת להשתנות"

הדבר הראשון שהיה לי מוזר ומשמח מאוד היה ההבנה שאת כל נושא האוכל אני שמה בצד. כלל לא מתעסקת בכך, אין קשר לאוכל. אחרי שלושים שנים שאוכל היה אצלי במרכז הוויית היומיום שלי, התבקשתי להניח. למדתי שכדי ששינוי יתרחש במציאות שאני חווה סביבי, עליי להתמקד אך ורק בתוכי פנימה. קיים בתוכנו עולם שלם שאליו אנו לא מודעים, אך הוא הוא זה שיקבע את מציאות חיינו. הבנתי כי עומד להתרחש משהו גדול בהרבה ממה שאי פעם חלמתי. הבנתי שאני עומדת להשתנות. זו הייתה נקודת מפנה שהצילה את חיי.

ההתמודדות עם אכילה כפייתית גרמה לי להרגיש שחייתי ליד החיים. עמדו בפני שתי ברירות: לבכות על הזמן שהלך לאיבוד, או לשמוח על התובנות החדשות וליצור חיים חדשים, חיים שמחים. בחרתי באפשרות השנייה. כיום אני לא נחה על זרי הדפנה בחיים משוללי דאגות והתמודדויות, אבל למדתי לא לדאוג מראש, כי הרי רוב הפחדים לא מתממשים במציאות ונמצאים אצלנו בראש. למדתי לסמוך על עצמי, שאם וכאשר אדרש לסוגייה זו או אחרת, אדע להתמודד איתה. 

בתום מסע של עשור, הרגשתי שלא אוכל לשמור את מה שעברתי לעצמי בלבד. מאדם פרטי השומר על פרטיותו בקנאות, בבת אחת חשפתי בספר שכתבתי, "רזיתי וזו הייתה רק ההתחלה", את כל מועקת האכילה הכפייתית של חיי.

שעה-שעה//

5:30-6:00 קמה ביקיצה טבעית אחרי שנים עם שעון מעורר ויוצאת לריצה בים או בפארק עם מוסיקה באוזניים.

8:00-16:00 היום משתנה ואף יום לא דומה לקודמו: מיילים, שיווק ספר, תיאום הרצאות, ליווי נשים בתהליך, פגישות, התנעת יוזמות חדשות – והכל עם שמחה ענקית בלב, אותה שמחה בין אם אני יוצרת משהו או שוטפת את הרצפה. משתדלת להיות בכאן ובעכשיו, לא לרחף במחשבות. ליהנות.

אני אוכלת כל מה שטעים. כשאני באמצע משהו מעניין, האוכל מקבל עדיפות אחרונה – אבל אם אני במסעדה שווה, אני נהנית כאילו אין מחר.

16:00 משתנה: פעם בשבוע אני מלווה ניצולת שואה לה אני מקדישה את כולי. אני לומדת פילאטיס, עונה על שאלות שנשלחות אליי, כותבת בלוג או עושה סבב טלפונים להורים, לילדים ולחברים.

אני הולכת לישון כשאני מרגישה שהתרוקנתי ואני צריכה להטעין את הסוללה, בתחושת שמחה עילאית וציפייה ליום המחרת.

מרגע לרגע//

אני לא הכי חטובה בעולם, אני לא הכי רזה בעולם, אני לא הכי יפה בעולם. אבל ייתכן שאני בין הבודדים בעולם שהחלמתי מאכילה כפייתית. כשאני רואה אנשים שהצליחו לרזות נותנים טיפים אני יודעת שזה עקר ומיותר. מה שטוב לאחד פחות יעבוד אצל האחר. לא נתקלתי במשהו גנרי שיתאים לכולם. כל אחד צריך ללמוד את עצמו. לכולם מגיע לחיות בתחושת שמחה, אהבה עצמית ושחרור אמיתי. 

מכירה אישה שהיא השראה? ספרי לנו שנספר לכולן! women@mako.co.il