אטל מור, 18, קריית ביאליק | מתמחה במכונאות רכב
נולדתי בטשקנט, אוזבקיסטן. עליתי לארץ בגיל שנתיים עם אמי ואחי הגדול בלבד. לאמא שלי לא היה פשוט לגדל ולפרנס שני ילדים לבד במדינה שהיא לא מכירה. אני זוכרת שבילינו איתה הרבה שעות בזמן שהיא עובדת בעבודות מזדמנות, כי היא לא רצתה להשאיר אותנו בבית לבד. היינו יושבים בצד, מחכים ומעסיקים את עצמנו בכל מיני משחקים, שעות על גבי שעות.
"השוטר קנה לי משהו לשתות, סיפר לי שיש לו ילדה בגילי וניסה להבין איך הגעתי למצב הזה. הוא עשה איתי שיחה ממש רצינית של כמה שעות והקשיב לי"
המצב הכלכלי הוביל אותי לסמים, אלכוהול ואלימות מגיל נורא צעיר. התחלתי לעשן סמים בערך בגיל 12-13. הייתי מעשנת כל יום, כל היום, ולא לומדת בכלל. ברחתי מהמציאות שלי ולא התמודדתי איתה, הכחשתי את הקשיים שלי ועשיתי רק מה שאני רוצה, כביכול. זה גרם להרבה פיצוצים עם אמא וגם הביא אותי למשטרה ולחקירות. החקירה הראשונה שלי הייתה בערך בגיל 14 על סמים.
במשך שלוש שנים הייתי בפנימייה וזו הייתה תקופה מאוד לא טובה בשבילי. היו סביבי תמיד סמים ואלכוהול. פעם אחת ברחתי משם ובגלל שהייתי על צו בית משפט שוטרים רדפו אחריי כדי להחזיר אותי. לא הייתה בהם טיפת רחמים. שישה שוטרים רודפים אחריי תוך כדי מכות, אני מתחנת והם לא מקשיבים. אני זוכרת את עצמי יושבת בניידת מאחורה, אזוקה, בוכה את נשמתי ולא מבינה למה זה מגיע לי. בנקודה הזאת הבנתי שהגעתי לתחתית.
ואז השוטר שעצר אותי קנה לי משהו לשתות והעביר לי את האזיקים מאחורה לקדימה, כדי שילחץ פחות. הוא סיפר לי שיש לו ילדה בגילי וניסה להבין איך הגעתי למצב הזה ולמה אני עושה את כל זה. הוא עשה איתי שיחה ממש רצינית של כמה שעות והקשיב לי. בהמשך הגענו לחקירה והיו אמורים לפתוח לי תיק על תקיפת שוטר, אבל אותו השוטר לא היה מוכן. הוא נכנס ואמר שזה יהרוס לי את החיים ושהוא רוצה לתת לי הזדמנות כי הוא מאמין שאני מסוגלת. שם הבנתי שזהו, אני צריכה לקום ולהתאפס. אני אף פעם לא אשכח אותו.
יום אחד//
חזרתי לקריית ביאליק. לא ידעתי לאן אני פונה ומה אני הולכת לעשות - הייתי כבר בת 17 והייתי צריכה לעלות לכיתה י"ב. קצינת הביקור הסדיר בעיר הפנתה אותי לפגישה עם דורית ג'ימס בנימין, מנהלת תיכון עוצמ"ה עתיד-זוקו. השיחה הייתה נורא קשה, אמא ואני בכינו כי הבנו שבגלל כל המעברים בין המסגרות אני אתקשה מאוד בהשלמת הפערים לכיתה י"ב. אחרי כמה ימים דורית התקשרה ואמרה שהיא תקבל אותי לבית הספר בתנאי שאשאר כיתה. כמובן שהסכמתי - זאת הייתה ההזדמנות האחרונה שלי ולא יכולתי לוותר עליה.
בתחילת כיתה י"א קיבלתי הלם תרבות. הגעתי לכיתה מקצועית והייתי הבת היחידה. היה לי קשה מאוד להבין מי נגד מי, אבל תוך שנה אחת הצלחתי להשלים פערים של שנתיים. לא הייתי עוברת את הדרך הזאת בלי התמיכה והכלים שקיבלתי בבית הספר, ובלי המחנך שלי ודורית המנהלת שבלעדיה אני לא יודעת איפה הייתי. היא זו שגרמה לי לתפוס את עצמי בידיים.
בתקופת הקורונה עברנו בבית תקופה לא פשוטה, ולא היה לנו הרבה אוכל במקרר. בהתחלה ניסיתי להתמודד עם זה לבד, אבל הצוות החינוכי הבין שמשהו לא בסדר ודורית פתחה איתי הכל. בכיתי, היא חיבקה אותי ובערב כבר קיבלתי טלפון שמשלוח ענק של אוכל בדרך אליי.
בשנה שעברה בית הספר פתח קורס גלישה לתלמידים. לא סבלתי את הים אבל דורית שכנעה אותי לנסות. מפה לשם, התאהבתי. היום הים זה הפסיכולוג שלי ואני עובדת בעצמי כמדריכת גלישה עם נוער בסיכון. אני חושבת שאני יכולה לראות אותם יותר ממה שמדריכים אחרים יכולים, להבין עד כמה הם נעולים במקום שלהם ואז לראות אותם פתאום חופשיים ושמחים בים. אני נכנסת איתם לשיחות נפש, מנסה לכוון אותם לדרך אחרת. אני מסתכלת עליהם ורואה את עצמי של פעם, אבל גם רואה שאני יכולה להיות היום הדמות הבוגרת שמאמינה בהם.
בסוף השנה הקודמת סיימתי בגרות טכנולוגית, שזאת הבגרות המלאה בבית הספר הטכנולוגי של משרד העבודה, ועכשיו אני לומדת י"ג-י"ד לימודי הנדסאות אוטוטרוניקה ומכונאות רכב. אני והחברים שלי להתמחות עובדים במפעל זוקו-שילובים שהתיכון המקצועי נמצא ממש בתוכו, ושם יש לנו מנטורים עובדי המפעל שיום בשבוע עוזבים את העבודה ומלמדים אותנו. אנחנו עולים על המכונות, בונים את המנועים, מתקנים ומפרקים את החלקים. יצא לי כבר שלוש פעמים להרכיב מנוע, זה היה פשוט מטורף.
היום אני יכולה להגדיר את החיים שלי כמושלמים פלוס. כשאני לא לומדת אני עובדת במפעל כמכונאית, עם פנסיה, משכורת והכל. אני ממש אוהבת את התחום הזה ומאוד רוצה להמשיך במקצוע הזה. החלום שלי הוא להתגייס, לצאת לקצונה ולחזור לעבוד במפעל אחרי שאשתחרר. יש הרבה מחלקות במפעל ואני רוצה להוביל עובדים ולנהל, להמריא הכי גבוה שאפשר.
שעה-שעה//
6:00 קמה, מתארגנת, שותה כוס קפה ומתרכזת בלחשב את מהלך היום ובטעינת אנרגיות חיוביות.
6:40 יוצאת לכיוון בית הספר והמפעל בהליכה רגלית של 15 דקות. בדרך עוברת באחד המוסכים, אומרת שלום ושותה עוד כוס קפה שחור .
7:00 מגיעה לעבודה במפעל.
13:00 צועדת כמה צעדים ונכנסת לשיעור מנוע וחישובים, במהלכו לא מורידה את העט ואפילו מרימה אצבע כדי להשתתף בדיונים.
15:00 צועדת הביתה להחליף בגדים, לאסוף ציוד ויוצאת לים.
16:00 מדריכה בקורס גלישה. מבלה ומשוחחת עם החניכים תוך גלישה על הגלים.
19:30 ישיבה בבית עם כוס תה, תוך קריאת ספר/שיחה עם אמא על איך עבר היום והכנה ללו"ז של מחר לעוד יום חדש.
23:00 הולכת לישון.
מרגע לרגע//
הסיפור שלי מוכיח שאפשר הכל. אם אתם לא אוהבים את המצב שבו אתם נמצאים - תלחמו, שום דבר לא יכול לעצור אתכם. צריך להתנתק מהחברה, לנתק את רעשי הרקע של 'אתה לא יכול' ולמצוא מבוגר שיאמין ויתמוך. לי לא היה לי מושג לאן אני הולכת והמצב שלי היה בקנטים, והנה - היום השמיים הם הגבול מבחינתי.
מכירה אישה שהיא השראה? ספרי לנו שנספר לכולן! women@mako.co.il