"פתאם נפל לי האסימון שזו לא אני גורמת לכאב, זה פשוט מנגנון הגנה. ברגע שהבנתי את זה הכאב נעלם"

בת 34 מתל אביב | מנהלת פנסיון כלבים וצלמת חובבת 

בגיל 19 יצאתי לדייט עם בחור בן 25. בסוף הדייט כשהוא הציע לי לעלות אליו לקפה, שאלתי אותו ישר אם הכוונה רק לקפה. הוא אמר שכן וסיפר לי שיש לו בבית חתול ואני, כאוהבת חתולים מושבעת, חשבתי לעצמי שאין מצב שמישהו שיש לו חתול יהיה בנאדם רע. יש לי את זה ביותר תמים?

זה התחיל בהסכמה, וממש תוך שניה ביקשתי שיפסיק. כאב לי, לא הרגיש נכון, לא רציתי, אבל הוא המשיך. התנגדתי וניסיתי להדוף אותו ממני, אבל התגובה שלו היתה להמשיך חזק יותר. אני זוכרת שהוא אמר לי: "את אוהבת לשחק באונס"? ו-"תבכי תבכי".

באותם רגעים הייתי בהכחשה מוחלטת שזה באמת קורה, אבל אז הוא הפך אותי וביצע בי מעשה סדום. אני זוכרת שכל כך כאב לי, שכבתי שם, רק דמעות נופלות על הכרית ואני מנותקת לחלוטין. זו לא אני על המיטה, אני צופה מהצד.

"זה היה כאילו הנפש שלי שאמרה 'די, אם את לא מצליחה להגן על עצמך, אני פשוט לא אתן לך לצאת מהבית'. התחלתי להרגיש כאבי ראש ממש חזקים. כאילו כל שיערה על הראש היא כמו מחט שחותכת לי את הקרקפת"

זה היה בזמן השירות הצבאי שלי. כל היום בכיתי או ישנתי, זה היה הקיום שלי. הציעו לי להשתחרר אבל סירבתי. רציתי לסיים שירות מלא, אבא שלי היה סגן אלוף ורציתי שיהיה גאה בי, זה היה לי חשוב. בשלב מסוים אמא שלי לקחה אותי לפסיכיאטר אזרחי שנתן לי מלא כדורים. הם עזרו לי להפסיק לבכות ויכולתי לתפקד. 

השמנתי מאוד במהלך כל התקופה הזאת. האוכל היה בריחה. הגעתי למצב שבו אני שוקלת 156 קילו. התביישתי לצאת מהבית. עשיתי ניתוח קיצור קיבה, הוא הצליח מאוד וירדתי במשקל בקצב מסחרר. זה היה חלום, ירדתי יותר מ-50 קילו והתחלתי לשקם את עצמי. 

בגיל 25 הכרתי בחור והתחלנו לצאת. ערב אחד הוא ככל הנראה שם לי משהו במשקה. אני זוכרת את עצמי ממש שפוכה על הספה, בקושי זזה. הוא גרר אותי בכוח לחדר השינה, לא היו בי כוחות להתנגד, היה לי ממש קשה פיזית לשאוף אוויר בשביל להצליח לומר "לא".

לא האמנתי שזה קרה לי שוב. אמרתי לעצמי שהפעם לא אעשה מזה עניין, לא אבכה חודשים, אהיה חזקה. חודשיים אחר כך איחר לי המחזור. הייתי בהיריון. הרגשתי שעולמי חרב עליי. באולטרסאונד אמרה לי הטכנאית: "הכול בסדר, 8 שבועות, מתפתח יפה". פרצתי בבכי ואמרתי לה שזה מאונס ושאני כנראה אעבור הפלה. היא ישר התנצלה והסיתה את המסך ממני. 

בערך שנה אחר כך, לאט-לאט, נהייתי ממש חולה. זה היה כאילו הנפש שלי שאמרה 'די, אם את לא מצליחה להגן על עצמך, אני פשוט לא אתן לך לצאת מהבית'. התחלתי להרגיש כאבי ראש ממש חזקים: הרגשתי כאילו כל שיערה על הראש היא כמו מחט שחותכת לי את הקרקפת. כאב לי להניח את הראש על הכרית, כאב לי אפילו לחשוב. הרופאים אמרו לי ש"אין מה לעשות, אלה החיים שלך מעכשיו, תתרגלי, פשוט קחי מורפיום". 

יום אחד//

אמא שלי לא הפסיקה להילחם עליי לרגע. ערב אחד היא דיברה איתי בפעם המיליון והציעה שוב שהכאב אולי נפשי - לא שלא באמת כואב, אבל שהכול בגלל הנפש. ואז פתאם נפל לי האסימון. פתאום הבנתי שזו לא אני גורמת לכאב, אני לא רוצה בזה, זו לא בחירה שלי. זה פשוט מנגנון הגנה. ברגע שהבנתי את זה הכאב נעלם.

הייתי מאושרת ואמרתי לאמא שלי: "תיראי, אני יכולה להזיז את הראש!" קפצנו מהתרגשות, אבל החלטנו לחכות לבוקר ולראות שזה מחזיק. אני ידעתי שכן. זה היה פשוט מדהים. אחר כך התחלתי גמילה איטית ונכונה מהכדורים. חזר לי הטעם, נהניתי מאוכל שוב, התחלתי לאכול בריא, הפסקתי את הקנאביס הרפואי והמורפיום, הייתי מאושרת. עברתי טיפולי שיניים מפני שהיה לי 'פה של נרקומנית'. השיניים נרקבו לחלוטין בגלל הסמים, הכל הוחלף.

עוד השראות:

>> ככה נטע ברודיאנסקי הפכה את אינסטגרם למשרה מלאה

>> "הייתי מורדמת ומונשמת, העירו אותי לבשר לי שבתי נהרגה"

>> גאלה קוגן: "כשהדלקתי נרות שבת בפעם הראשונה בכיתי במשך שעות"

למרות השינוי לטובה פחדתי מאנשים ובחרתי להישאר בבית. שוב עליתי במשקל והחלטתי לעשות קיצור קיבה חוזר. אם יאשרו לי את הניתוח אמשיך באורך חיים בריא וספורט שאני מאוד אוהבת. 

לפני הקורונה טסתי עם אמא שלי לטיול ניצחון לרומניה. היה ממש מדהים, שכרנו רכב ופשוט נסענו לטייל. בטיול הזה הכרנו אנשים, דיברתי איתם בלי לפחד והכל היה בסדר. לרגע פשוט נהניתי מהחיים.  

שעה-שעה//

8:00: מתעוררת ולפני הכל מוציאה את הכלבים של הפנסיון לטיול קטן של בוקר. חוזרת, מאכילה את הכלבים ושותה קפה.

10:00: יוצאת עם הכלבים לטיול ארוך יותר. אני אוהבת ללכת עם אוזניות ולהקשיב לפודקאסט על פשע אמיתי או מוסיקה. על אף שאני חוזרת הביתה עם רגליים נפוחות מבצקות, אני עדיין ממש אוהבת את הזמן הזה שמנקה לי את הראש ואני מנסה, למרות הכול, לקחת אוויר ולצאת מהבית. 

בערך ב-13:00: לוקחת את הכלבים עם אמא שלי לאחת מגינות הכלבים בעיר או לחוף הים, משהו שיהיה להם כיף. בדרך כלל מלווה במצלמה ומצלמת כמה שיותר. פעם בשבוע בשעה הזו אני הולכת לפסיכולוג ומדי כמה חודשים גם לפסיכיאטר. 

14:30: חוזרים הביתה, נחים מתכרבלים כולם על הספה מול הטלוויזיה. אני מתחילה לערוך את התמונות שצילמתי. אני מאוד נהנית מהצילום, מדי פעם אני גם מתאפרת ומעלה תמונות לרשת. התגובות הטובות מעודדות אותי ונותנות לי ביטחון. 

18:00: ארוחת ערב לכלבים. שומרת עליהם שכל אחד יאכל את האוכל שלו.

19:00:  עוד טיול. 

21:30: טיול אחרון, לפעמים שוב גינה, שישחקו ויתעייפו. לפני השינה אני לפעמים עושה יוגה על מנת להקל על כאבי הגב ולהחזיר קצת גמישות.

22:00: נרדמת עם סיפור באודיו. זה ממש עוזר לי לצאת מהמחשבות שלי ולהירדם. אני לא ישנה טוב בלילות ומתעוררת המון פעמים בלילה. אני עדיין מנסה למצוא את הדרך לישון טוב לאורך כל הלילה. בזכות התזונה הבריאה שסיגלתי אני הרבה פחות עייפה במשך היום וזה ממש כייף לי.

הייתי רוצה לספר שאני נפגשת עם אנשים באופן קבוע, אבל בינתיים "לצאת מהמקום הבטוח שלי" זה לצאת מהחדר ולהצליח להסתובב בחוץ עם הכלבים כשאני כל כך נבוכה מעצמי, בגלל המשקל. אם פונים אליי אנשים בפייסבוק אני מאוד משתדלת לענות ולא לברוח. רק מקווה שהם מבינים שאני לא תמיד מצליחה.

מרגע לרגע//

תמיד תקשיבו לקול הפנימי, הוא לא טועה, הוא שומר עליכם. גם אם אתם מרגישים שאתם מגזימים, עדיף להגביר את האינסטינקטים מאשר להנמיך אותם.

מכירה אישה שהיא השראה? ספרי לנו שנספר לכולן! women@mako.co.il