יש לי חמישה ילדים מארבעה אבות שונים. ככה זה קרה

אמיליה יפרח, 40, מצפה רמון | בעלת עסק למוצרי היגיינה

שמי אמיליה ואני אמא לחמישה ילדים מארבעה גברים שונים. נולדתי בגיל 11 וחצי אחרי תאונת דרכים קשה, כשלאחר שלושה חודשים של תרדמת ומוות קליני התעוררתי ולא זכרתי כלום. כעבור אשפוז ושיקום של חצי שנה סוף-סוף חזרתי הביתה, אבל זה לא היה מקום שיכולתי לקרוא לו בית.

בגיל 12 החלטתי לברוח מהבית ולא לחזור יותר, לא משנה מה המחיר. אני זוכרת את עצמי הולכת ובוכה ברחוב, ילדה קטנה שלא מבינה כלום. עברתי בין רחובות ומוסדות קשים לנערים, שם למדתי מה זה באמת להיות נערה עבריינית. במקום ללמד אותנו דרך ארץ ולשקם אותנו היו מתעללים בנו, גם מינית.

בגיל 14 פגשתי את האבא של הבן הבכור שלי, אותו ילדתי בגיל 18. בלית ברירה העברתי אותו להוריי כמשפחה אומנת. היום הוא בן 21 ועדיין חי אצל הוריי. אין בינינו תקשורת, הלוואי שהייתה.

בגיל עשרים התחלתי לצאת עם בן 64. לא הייתי מודעת למצב, ניסיתי לשרוד. שקלתי 120 קילו ולא האמנתי שמישהו בכלל מסתכל עליי. נולד לנו ילד מדהים, אבל אחרי שגזרו על בן הזוג שלי 17 שנה בכלא התמוטטתי. לא ידעתי איך אסתדר לבד עם ילד בן שנה וחצי? הייתי בת 21 ושוב מצאתי את עצמי באותו מצב כמו עם הבן הבכור. ניסיתי להחזיק את הראש מעל המים.

"את האבא של הבת שלי הכרתי במסיבה. הרצון למילה טובה הובילו אותי למקום הלא נכון. לא רציתי יותר ילדים, ולמרות שלקחתי גלולות נכנסתי שוב להריון, עם תאומים"

בוקר אחד הגיעה אליי מכרה ואמרה לי 'רוצי מהר למעון, לוקחים לך את הילד'. רצתי למעון יחפה, שם הביאו לי מכתב מבית משפט לפיו מוציאים את הילד מהבית. זעקתי בבכי לשמיים ובמשך חודש לא רציתי לאכול או לשתות, רציתי למות. אחרי שבעה חודשים בכלא, האבא יצא זכאי בבית המשפט העליון. הוא ביקש לגדל את הילד והשופט קבע שהילד יעבור ממשפחת הקלט בה שהה לאביו. ניסיתי לשרוד את היום-יום ולהיות בתקשורת עם הילדים, אך לא רציתי לחיות.

את האבא של הבת שלי הכרתי במסיבה. שוב, המצוקה והרצון למילה טובה ומישהו שיחבק הובילו אותי למקום הלא נכון. לא רציתי יותר ילדים, ולמרות שלקחתי גלולות נכנסתי שוב להריון, עם תאומים. אושפזתי בבית חולים עם הריון בסיכון גבוה. התאומים יולדו בניתוח דחוף בשבוע 32, הילדה שרדה והבן נפטר בלידה. בגיל שישה שבועות התינוקת נדבקה בווירוס שגרם לה לחור בריאה ועד גיל שנתיים הייתה מחוברת לחמצן. היא סבלה מעיכוב התפתחותי ובגיל 11 עברה לחיות במסגרת חוץ ביתית שיקומית.

במשך שנים גידלתי לבד את הבת שלי, נלחמת בשיניים כל יום מחדש להביא כסף לאוכל ולתרופות עבורה. אף אחד לא ראה אותי או טיפל בי. כשהילדה הייתה בת שלוש הכרתי את האבא של שני הבנים הקטנים שלי. בהתחלה הכל נראה טוב - פגשתי את המשפחה שלו והתעורר בי שוב הרצון העז לתא משפחתי אמיתי, אוהב ומכבד. אחרי שלושה חודשים נכנסתי להיריון ורציתי לעשות הפלה, אבל בן הזוג שלי ואמא שלו התעקשו ואני חשבתי שהפעם זה יהיה אחרת. אחרי שהילד נולד לקחתי גלולות, אבל שוב נכנסתי להיריון. אחרי הלידה נכנסתי לדיכאון אחרי לידה, ואמא של בן הזוג שלי לקחה את הילד הגדול ומאז היא מטפלת בו.

יום אחד//

בגיל 35 הבנתי שככה אי אפשר לחיות יותר. החלטתי שאני צריכה להתעורר. התחלתי לקבל טיפולים ולהבין מה קורה לי ולמה אני פועלת מהיכן שאני פועלת: אובחנתי עם פוסט טראומה, אישיות גבולית והפרעות אכילה, והבנתי שאכן, כל חיי היו מלווים בחוסר יציבות. מעולם לא היה לי מי שידריך אותי, שיכוון. התמודדתי עם הכל לבד.

"הבנתי שהיו לי דפוסי חשיבה מעוותים. לעשות שינוי היה מפחיד מאוד, וחשבתי שזה מעבר ליכולות שלי. לא האמנתי שמגיע לי טוב"

התחלתי לעבוד וגיליתי את עצמי מחדש. בארבע השנים הבאות קיבלתי את כל המענה האפשרי והמעטפת, הוצאתי רישיון, רכשתי רכב, חזרתי לנגן, לשיר, לצחוק ולראות עולם. הבנתי שהיו לי דפוסי חשיבה מעוותים, שהמשכתי לחיות את המוכר והידוע, לא משנה כמה היה חרא, כי זה הרגיש הכי בטוח. לעשות שינוי היה מפחיד מאוד, וחשבתי שזה מעבר ליכולות שלי. לא האמנתי שמגיע לי טוב. בטיפולים למדתי לבחור נכון, למדתי לווסת את כל מה שקורה לי, להתמודד עם אישיות גבולית. הבנתי שאני צריכה לחיות, לא לשרוד. 

כשהגיעה הקורונה פוטרתי ומצאתי את עצמי לבד עם בני בן השבע בפחד עצום מהמחר. הקרן הישראלית לערבות הדדית, שפעלה יחד עם ארגון מתן משקיעים בקהילה, הקרן לידידות וארגון JNF UK, תרמה סכום כספי לסיוע בכלכלת הבית כביטוי של סולידריות עם תושבי הפריפריה שנפגעו מהקורונה – והעזרה שלהם נתנה לי אויר לנשימה ויכולת להחזיק את הראש מעל המים בכבוד.

שעה-שעה//

6:30 מתעוררת, שותה קפה, מתקלחת ומתארגנת לפני כולם. חייבת את הרגע שלי בבוקר.

7:00 מעירה את הילד, אוכלים ויוצאת לאסוף גם את בני השני, שחי אצל סבתא שלו, לבית הספר.  אחרי שאני מורידה את הילדים אני חוזרת הביתה ומתארגנת.

8:30-13:00 יושבת על המחשב לעבוד. המשרד שלי הוא מהבית, וזה לא פשוט להיות כל היום בבית. אני בעלת עסק שנותן פתרונות היגיינה לתאי שירותים ציבורים, וכל היום אני בטלפונים של מכירות ושיווק.

13:00 אחרי הפסקה להכניס משהו לבטן, קפה סיגריה, אני מארגנת את החצר ועושה סיבוב עם הכלבה. אני חוזרת לארגן את הבית, לעשות כביסות ולהכין צהריים, ואז יושבת לקדם את ההרצאה שלי וגם עובדת הרבה על מוזיקה וכתיבה.

16:00 מביאה את הילד, הולכים לחוג או משתוללים בבית. מדי פעם נוסעים לחברים.

19:00 מקלחת את הילד, אוכלים ארוחת ערב ומשכיבה אותו לישון. אם בן הזוג שלי בבית אז אנחנו יושבים לראות סרט ונהנים מהביחד. אם הוא לא בבית (הוא עובד באירועים בערבים), אני ממשיכה לכתוב ליצור עם עצמי.

24:00 נכנסת למיטה.

מרגע לרגע//

הלוואי שיכולתי לחזור אחורה ולתקן הרבה דברים בעבר שלי, ובדיעבד היום ברור שהייתי בוחרת אחרת. אבל אני יודעת שהכל קרה מכורח הנסיבות של ילדה-אישה, שמלבד בורא עולם ממש לא היה לה למי לפנות.

היום אני בת 40, ולאחר כל מה שעברתי אני בזוגיות, סוף סוף עם אדם נורמטיבי שאוהב אותי באמת. אני חיה, נושמת, רוקדת, שרה ומנגנת. אני אמא ואשת איש, בעלת עסק כנגד כל הסיכויים וכאן כדי לפתוח לנשים את העיניים ולומר שכל עוד הנר דולק אפשר עוד לתקן.

יכולתי לגמור בבית חולים לחולי נפש או תחת האדמה, אבל היום אני יודעת לומר לעצמי שאני הצלחה – ושאם אני הצלחתי, כל אחת יכולה להתמודד. לא משנה מה ההגדרה שלך בחיים, השאלה האמיתית היא האם יש בך רצון עז ומחויבות לתהליך ולשינוי.

מכירה אישה שהיא השראה? ספרי לנו שנספר לכולן! women@mako.co.il