אי לכך ובהתאם לעובדה שבעלי, איך לומר, לא ישות רומנטית, בעדינות רבה ארגנתי לעצמי יום נשי ומומלץ במיוחד. למי שחייב שניה להתעכב על נקודת בעלי-הלא-רומנטי הכואבת מוזמן לפשפש בעברינו המשותף ולא ימצא בכל חמש עשרה שנותינו שהוא קנה לי אף זר פרחים/שוקולד/בלונים או מתנה ראויה אחרת לשום אירוע או יום הולדת. הס מלהזכיר יום חול. ליום ההולדת הזה, לדוגמא, הוא שדרג אותי מאייפון לגלקסי 5, וגם את זה ביקש שאני אסגור "כי יש לך קומבינות בכל מקום". מבחינתו, העובדה שאני לא מפעילה מכונת כביסה ביום ההולדת זאת מתנה מספיק גדולה ואסור לי להתלונן.
מיכל, את כאן בשליחות!
אז אני לא מתלוננת ומשתפת אתכן ביום שאתן חייבות לעצמכן: את הבוקר התחלתי בנשיקות וחיבוקים מהקטנטנים, מקלחת טובה – כן, זוגית – עם הלא רומנטי שלי. פעם נתעכב על הסעיף הזה, ואספר לכם כמה מומלץ בשיפוץ הבא שלכם לבנות מקלחת זוגית עם מראה בתוך המקלחון. אל תשאלו. יש לי כזה, וזה תמיד מרגיש כמו סצנה ממעושרות גרסת ערוץ אגו.
בינתיים הנייד שלי אוסף מיליון הודעות מזל טוב, הפייסבוק לא נח והטלפון הזכיר לי חמל של פעילות מבצעית. זה יכול היה להיות ממש מטריד, אם זה לא היה כזה כיף גדול לקבל כזה בוסט של אהבה. עם הבוסט התנתקתי מהבהייה במכשירים שמצפצפים לי וטסתי למספרה לטפל בפריזורה ובשאר המשקעים שהטבע ממאן לעשות בי. נראיתי טוב, הרגשתי טוב ושמתי פעמיי לתל אביב.
ממרומי הסוויטה הכי מפנקת בקומה ה-17 בסיטי טאוור בתל אביב הסתכלתי על הנוף למרחקים. מכוניות קטנות על איילון, אנשים ממהרים. היה נוף מופתי וכל שניה דפיקה בדלת: זר פרחים ענק משדרן רדיו אחד, שוקולדים ממנכ"ל אחר. שיר שכתב לי במיוחד זמר מוכשר, צמיד ממחזר. צוות המלון הביא שמפניה ופירות ועוגות ופינוקים, וכמעט הרגשתי שאני קווין לטיפה אלוהית - כשסטירת הפרופורציה שרק מחכה לרגע הטיחה בי: מיכל שם טוב, את כאן בשליחות. כל זה לא שווה ובוודאי ובוודאי שלא היה מתממש ויגמר, אם לא תתנהלי לאור הייעוד שלך.
כשאני תוקעת אבטיח, סיכמתי עם עצמי וי דמיוני ליד היעדים מהשנה החולפת: עשרות נשים פנו אליי ואמרו שהן לראשונה בחייהן מרגישות טוב. חלקן יעשו שינוי, אבל ממקום בריא. עשרות נשים במידות "תקינות" מודות לי על שחרור מסגפנות וביקורת עצמית. מעצבים פנו אליי בבקשה לקחת חלק בליינים שיתנו מענה למידות גדולות בארץ, המודעות עולה. בכלי התקשורת הנושא עולה על סדר היום. דברים עדיין לא משתנים, אבל אני מרגישה את החריקה של תנועת כדור הארץ מתחילה להבלם כדי שלכולנו יהיה יותר שפוי פה.
מה אני מאחלת לעצמי לשנה הבאה? שתצטרפו אליי
עוד דפיקה בדלת. עידן יניב, ארוז בערמות של אוכל ממסעדה מצויינת שמתחת למלון, בא לפנק – אנחנו נקרעים מצחוק כמו ילדים קטנים, מעלים תמונות לאינסטוש והמוח שלי לא מרפה, אני מתרגשת, הלב שלי לא פועם בקצב רגיל, הידיים לא בשליטה מלאה, השפתיים יבשות – עוד שמפניה - ואני שואלת את עצמי: אולי זה בגלל מופע יום ההולדת שלי שאני מעלה היום והמעמד מלחיץ? אולי. זה הגיוני, הבאתי קהל כל כך שונה ומגוון בגילאים שונים מרקעים שונים במגדרים שונים שפחדתי שבחיים לא אצליח לסחוף מצחוק את כולו. אני עונה לעצמי שזה בטוח בגלל זה.
רק עכשיו אני מבינה שזה לא. אני מרגישה דופק של מחשבות גדולות... הייעוד שלי, שבני אדם ירגישו טוב בעור שלהם, מתעצם מרגע לרגע מדקה לדקה. זה מזמן כבר לא קשור רק למידה. זה קשור לזה שאיבדנו צורה. אנחנו אנשים בתלבושות אחידה. נכון שזה מרגיש כאילו הכל עוסק בעודף משקל, אבל זה עוסק בשוני ובתופעת העדר, "הרובוטיקה" של החיים שמתעקשת לשבט אותנו. תגלגלו בראש את תעשיית הסיליקון, הבוטוקס, הצרות ומתיחות, אבחנו את המגמה ותבינו לאן פנינו מועדות. מועדות תרתי משמע.
אני מאחלת לעצמי לשנה הבאה שכל אחד ואחת מכם שרואה את עצמו אדם אינדיבידואליסט ומיוחד בעולם שרוצה להשפיע ולהאיץ ביחד איתי את תנועת כדור הארץ – יצטרף אליי.
כשהקהל עמד על הרגליים והריע בסוף ההופעה, הבנתי שפיצחתי את זה - זה פוגע בכולם. בכולכם. בילדים שלכם. באהובים שלכם. בכם... יש תפקיד אמיתי לכל אחד מכם - כדי שיהיה לילדים שלנו קצת יותר טוב לגור בתוך עצמם. ולכם.
מיכל שם טוב היא שדרנית ברדיו דרום וסטנדאפיסטית. המופע הבא שלה, 50 גוונים של גדול, יתקיים ב-4.7 בבית ציוני אמריקה, תל אביב