בזמן שרוב בני ישראל העלו במשקל מול הטלוויזיה, אני שמנמנת המחמד שלכם ירדתי בכל יום לשטח והאכלתי את הלוחמים, הלוחמות והמפקדים שלנו. כמעט חודש ימים בהם הייתי מוקפת בשמש קופחת, חול, פוקצ'ות, המבורגרים, שתיה קלה ולוחמים, ובוודאי תתפלאו לשמוע שבכל זאת אכלתי רק 400 קלוריות ביום במקרה הטוב. ירדתי כ-4 קילו במלחמה הזאת.
עוד בערוץ הנשים:
- עוגות החתונה הכי שוות בישראל
- ככה רזיתי, בלי ספורט ועם שוקולד
- האם נפגעות תקיפה מינית יכולות לחזור ליהנות ממין?
ספורט זה סבל וזכותי לא לסבול
נורא הצחיקו אותי הערות שנזרקו אלי בחיבה, כמו "הלו-הלו אל תגמרי לנו את האוכל, אה?" או "וואו את פה מהבוקר, בטח אוכלת טוב". אני יכולה לעצום עין עצלה ולהגיד שאת אותן הערות ניתן היה להעיר גם לגל גדות, אם הייתה זו היא על משאית עם השפים שמכינים את האוכל הכי טעים במדינה. ניחא. אבל אז נגמר המבצע, ומצאתי את עצמי ערב אחד צופה בתכנית מצוינת בערוץ 2: "עד הקצה", תכנית של מיקי חיימוביץ' שמביאה את הקטבים בחברה הישראלית שידועה כחברה קטנה עם דעות מרובות.
ושם, האמא שמקריבה את עצמה בגידול הילדים נושאת מבט מתנשא אל חברת הכנסת המתזזת בין העולמות, בהבעה שאומרת "הילדים שלך סובלים ומשלמים מחיר על הבחירה הסוציומטית שלך". הרגשתי שהדם מתחיל לעלות לי לראש, ואז בניזרי אומר באבחה של סכין קצבים תק-תק-תק שזה לא בסדר להיות הומו. "תקראו לי פרימיטיבי או מיושן. אסור להכשיר את זה", הוא אומר כאילו מדובר בשרץ. הביטחון שלו, כאילו הוא אוחז בידע שלנו אין, כמעט הטריפה אותי. ואני אומרת כמעט, כי ענת הראל היא זאת שגרמה לי לכבות את הטלוויזיה על הפרצוף המחייך שלה - וללכת למטבח לעשות לה דווקא ולסתום לעצמי את העורקים.
למה העצבים? באה לה ענת הראל, המנדט של הבריאות המכורה לכושר (ובשקט נגיד שהיא גם מתפרנסת מזה לא רע), ומולה מבשל ארוחת מלכים יועץ קולינרי אחד, שאומר לה: יא חביבתי, אני לא רוצה לעשות כושר כי בעבורי זה סבל וזכותי לא לסבול. והיא, במבט ששימי תבורי לא היה מתבייש בו של עגל מתפלא, קוראת לו פצצה מתקתקת. היא מדברת על אנשים עם כרס כאילו הם הזויים וסתומים ולא מבינים. היא מתחלחלת ומצקצקת, עם גביע יין לבן ביד, על האיש שמכין לה ארוחה נפלאה - כאילו מדובר בתולעת שאכלה על האי.
בואי, נשמתי, ענתוש, דעי לך שכל מה שאת יודעת גם אני יודעת. כל מה שאת למדת גם אני למדתי, או יכולה ללמוד. אבל אני לא בטוחה שאת יודעת את מה שאני יודעת: שלהיות מי שאני כמו שאני, ולכבד את ההוא כמו שהוא ואת ההם כמו שהם - זאת נאורות אמיתית. שלכבד אנשים שבוחרים בדרך משלהם לבלות את זמנם על פני כדור הארץ הוא ערך שנמצא, לדעתי, בסולם הערכים מדרגה אחת לפחות לפני ערך הצעידה על ההליכון.
בעודי רותחת, קלטתי שבסוף האייטם לא הופיע סיכום אינטליגנטי ומסודר של טיעוני בעד ונגד, כמו בכל שאר האייטמים. חשבתי, כנראה בקול רם, למה האייטם הזה נופנף, ובעלי ענה: "זה לא במיינסטרים". כאן איבדתי את זה לגמרי: "לא במיינסטרים? הכי במיינסטרים! מה יותר מיינסטרים מחברה רזה וספורטיבית שמדכאת בשם הנאורות אנשים שבוחרים שלא להיות כאלה? למה אם אני לא מחנכת אותה, היא מרגישה לנכון לחנך אותי?".
תפסיקו לנסות לשנות אותי
פתאום נזכרתי בשיחת טלפון ממספר שאני לא מכירה, שקיבלתי לפני כמה חודשים. "שלום, מדברת עדן מטריאתלון הרצליה", אמרה לי בקול נמרץ וחיובי כזה, כמו של ענת הראל.
אני: "מאמי, טריאתלון זה לא ספורט?"
היא: "כן, אני עוקבת אחרי העשייה שלך ואת ממש מיוחדת..."
אני: "אבל טריאתלון זה כזה ספורט כפול 3 כזה, כאילו טריו כזה, לא?"
היא "כן. ואני רוצה שתשתתפי בטריאתלון הרצליה, זה מעצים נשים ו..."
אני: "מאמי, אם את עוקבת אחרי העשייה שלי את אמורה לדעת שהטריאתלון היחיד שאני עושה זה סקס, צחוק ועונג שבת".
היא: "חחחחח כן... בדיוק בגלל זה אני רוצה שתשתתפי. נצמיד לך מאמן אישי עד הטריאתלון, הכל על חשבוננו כמובן"
אני: "אבל אני בכלל לא מהרצליה!"
היא: "כן, אבל באות מכל מהארץ נשים מצליחות, מגוונות, כמוך..."
אני: "כמוני?"
היא: "כן. גם מיקי חיימוביץ' משתתפת"
אני: "מה? ממתי מיקי חיימוביץ' זה כמוני? תשמעי, אהובתי, אבל אני במבנה הגנטי שלי לא נולדתי להזיע מדברים שלא כיף לי, ולרוץ ואז לשחות ולקינוח לפדל את עצמי למוות באופניים שאין בהם בכלל כיסא ואז לגרור נכות בת שבועיים לפחות זו הרפתקה שממש לא בא לי לחוות עכשיו. בוודאי שלא מתועדת עם ליווי של מאמן כושר שתצמידי לי, חתיך ככל שיהיה. יש?"
היא: "טוב, אז תחשבי על זה?"
אני: "כן, וגם על למה גאנז אנד רוזס לא שלחו את אקסל רוז לשיר את שיר הכניסה לחופה שלי. וצ'ק!"
היא: "חחח קורעת, בגלל זה את חייבת להשתתף, אתקשר בראשון"
אני: "סבבה" (טלפון – שמור – טריאתלון לא לענות).
הבחורה מהטריאתלון הייתה דווקא ממש חמודה, אבל גם היא ניסתה, כמו כולם, לשנות אותי, לגייס אותי באמוק לשורות הנאורים והטובים ולעשות אולי עוד וי במשימת החזרה בתשובה החשובה הזאת. היא ומיקי חיימוביץ' וענת הראל וההם שמגיבים לי בטוקבקים שאני עצלנית ודוחה, כולם מלאי כוונות טובות. באמת. אבל הדרך פחות טובה. ואני מציעה דרך אלטרנטיבית:
לענת: לראות את הרב שלמה בניזרי חותך ומקצץ בגסות זכויות של אנשים לאהוב את מי שהם רוצים, ולהפנים שככה בדיוק היא מתנהגת כשהיא אומרת לי שאני עוד רגע עומדת למות במבט של חיל ורעדה. רק המבט הזה מצר לי את אבי העורקים, שנבדקים אגב מדי 6 חודשים בגלל אנשים כמותה.
למיקי: שבפעם הבאה שהיא עושה תכנית (מבורכת, חשובה, מעוררת ומרתקת, בלי ציניות) מהסוג הזה, שתביא לאישה כמו ענת הראל תגובה נשית באותה רמה, ורבלית באותה מידה ומצליחנית באותה מידה, ואם אפשר שאותה המאפרת תאפר את שניהם, כנ"ל לגבי הסטיילינג. זה שהבשלן שעומת עם ענת נראה מיוזע, נמוך ועם מגבת על הכתפיים, לא ממש היה נחוץ כדי להעביר את הפואנטה שעברה ממילא בפתיח של האייטם - שמי שלא עושה חדר כושר הוא חולה נפש תמהוני. כמו כן, היה חסר לי סיכום אינטליגנטי בסוף האייטם שיביא גם את הצד האנדרדוגי החבוט. אנחנו. אותנו.
לחמודה מהטריאתלון: חשבתי על זה ואני חוזרת בי, את מוזמנת להצמיד לי את מאמן הכושר. יש לי מה לעשות איתו. זה לא אומר שאני באה לטריאתלון הבא, אבל אם הוא חתיך אני מוכנה לעבוד קצת על התאומים שלי.
ולאלה מהטוקבקים: תקשיבו ותקשיבו לי טוב. כל מה שאני עושה, אני עושה מתוך השקפת עולמי הפרטית. אני שופכת, מנקודת מבטי, מעט אור על חור שחור בחברה הישראלית, בתרבות הישראלית, בתקשורת הישראלית, בצרכנות הישראלית. בגללכם נשים מרגישות נחותות ולא ראויות. זאת תופעה גדולה ורחבה עם גרורות לאורך ולרוחב של החברה הנאורה שלנו כביכול, וזה נושק גם לשוביניזם. זאת תופעה עם השלכות שעוברת מדור לדור בחומרה רבה יותר ויותר.
אז תכתבו עוד תגובה בעילום שם, במקום להציל את הבת שלכם מהפרעת אכילה שהיא בוודאות סובלת ממנה במקרה הטוב, ומדיכאון או כדורים פסיכיאטרים במקרה היותר גרוע.
מה חשבתם, שרק לכם מותר להפחיד אותי? לא אנדרדוג. לא קורבן. חופשיה בארצנו.
מיכל שם טוב היא שדרנית ברדיו דרום וסטנדאפיסטית