היו לי ים נושאים לכתוב עליהם השבוע, אבל במקרה ים זה בדיוק מה שקרה והפך לי את הקופסא. בשבת האחרונה בבוקר בעלי העיר אותי בנשיקות קטנות על העורף, שזה אומר אחד מהשלושה: או שהוא צריך משהו, או שהוא ממש-ממש צריך משהו, או שחמותי באה לביקור. הסתובבתי אליו מחייכת בפה סגור, כי ברור לי שרמת ה-ph שלי בפה לא עוברת בדיקת ינשוף בשעה הזו, והוא הפתיע אותי והודיע לי שהיום יום יפה ואנחנו יוצאים לטיול משפחתי.
התארגנו מהר עם צידה לדרך וריטלין לכולם, כי רביעיית שם-טובים באוטו אחד זה מסוכן לפחות כמו לסמס בנהיגה. הולכים לים החליט הגדול. הולכים לסרט אמרה הקטנה. הולכים לקיבוץ אמר אבא שם טוב, ואני בכלל זכרתי שבערב אנחנו מוזמנים לסטנדאפ של צביקה הדר, אבל שתקתי כי אם חס וחלילה אצהיר את זה בקול יש מצב שבעלי חובב הרביצות המושבע יבטל את כל ההפנינג.
הגענו לים אחרי הקיבוץ ביחד עם כל אזרחי מדינת ישראל ובני דודם. בין בירה ללימונענע גרוס ועוד טילון מטפטף, בריזה מדויקת וטיק-טאק של מטקות, בהיתי בקבוצת בנות שצחקקו עם גברים ונרגילה על מיטות שיזוף. הן, אגב, כבר היו שזופות: בטח מרחו קרם או התיזו צבע משזף כדי להגיע לחוף שזופות ויפות. אותי זה הצחיק וקצת הזכיר את סוגיית עוזרת הבית – למה לנקות לפני שהעוזרת באה?
עוד בערוץ הנשים:
- בחרנו את הליפסטיק האדום הכי שווה שיש
- רוית ירדה כמעט 40 קילו, למרות הגירושים
- ג'ניפר אניסטון: החבר שלי גונב לי מוצרי טיפוח
"אתה חייב לראות, עברה פה הרגע שמנה בביקיני"
ואז זה קרה. לא הייתי מוכנה לפריים הבא שנקלעתי אליו: מולי עברו ועיכסו שתי בחורות, אחת רזה ואחת רזה קצת פחות, שלבשו, בחוצפתן, ביקיני משולשים. קבוצת הבנות השזופות עם הנרגילה ישבה בדממה וליוותה את צמד הבנות במבט המום, כזה שיכול להרוג או לפחות לגרום לכוויות דרגה 3, במשך כל צעד שלהן בעשרת המטרים - עד שהשתיים נעלמו מאחורי הסככה של המציל.
נעמדתי במקום, מצותתת לשיחה:
רזה 1: איכס, ראית את זה?
רזה 2 עם נרגילה: לא, כאילו מה היא חשה?
רזה 1: אין לאנשים גבול. מה, אין לה מראה בבית?
(אני: בודקת את עצמי, כי במראה בבית היה נראה לי סבבה.)
רזה 1 לא נחה: יוואו, זה דוחה. את בטוחה שהיא מאה אחוז? אולי יש לה בעיה או משהו, אולי יש לה פיגור סביבתי?
רזה 2 עם נרגילה: בוא, בוא רגע אושרי, אתה חייב לראות עברה פה מישהי מה זה שמנה, הבטן שלה נשפכה לה כמו ג'לי כזה כל צעד, איכס. אם היית רואה את זה – פיפי, פיפי היית עושה. גועל נפש. חחחחחחחחחחח.
(אני: רוצה למות.)
רזה 1: בוא, בוא נלך לחפש אותה, אתה חייב לראות.
הלכו.
כל הזמן הזה עמדתי קפואה. קלטתי שבתוך חמולת הבהמות מימי הביניים ישבה גם בחורה שמנמנה, ששתקה כל הזמן. היא חס וחלילה לא לבשה בגד ים: היא לבשה ג'ינס קצר עד הברך וחולצת טריקו שחורה שנזלה לה על הכתף, כי בטוח היה לה קר ב-40 מעלות שבחוץ. כמו קולט שמש היא ישבה שם והתחממה בשקט-בשקט. רציתי לגשת אליה, לחבק אותה או לצעוק על הבנות למה מי אתן, אבל לא עשיתי כלום. כלום-כלום-כלום. מזל שקיבלתי צלחת מעופפת ללסת והתעוררתי למציאות, בה הבן שלי קובר את הבת שלי עמוק מדי בחול. וגם את הבושה שלי.
בחיים שלי לא אכלתי כזו כמות של פופקורן נחמה
פצועה אנושות, קראתי לבעלי שעמד ליד שובר הגלים. הוא חושב שהתגייס למשמר המפרץ, אבל האמת היא שהוא נראה כמו מציל ממש-ממש בדימוס. אגב מציל, באותו רגע טביעה הייתה עבורי פתרון מתבקש. "הולכים לסרט", הפצרתי בגושי החול שמסביבי, "קדימה!".
ישבתי באי נוחות בדיונה הממונעת שלי, שפעם הייתה כלי רכב לכל דבר. עם מגבות תלויות על החלון וחולות בכל מקום הגענו בשלום לסינמה סיטי. כמות כזאת של פופקורן נחמה לא אכלתי בחיים שלי, ופסק זמן, קליק ובמבה לא איחרו לבוא. אבל שתיתי זירו.
מאוחר יותר, כמו מוכת ירח, הלכתי לראות את צביקה הדר (שמצחיק בטירוף ומאוד מומלץ). אחר כך ישבנו איתו לקפה וסיגר, דיברנו על ההופעה והבנתי. בהופעה שלו, צביקה מדבר המון על החוויות שלו מהחיים, עם תובנות וטיפים והרבה הומור בגובה העניים. הוא מפנק את הקהל שלו, מגיש לו בופה ענק – שאתם בוחרים מה לקחת ממנו.
ואז, בום זה נפל. הבנתי שאני לא יכולה לתקן את העולם, אבל אני יכולה לספר לכם את הסיפור הזה, שבעיניי הוא עצוב כמו סיפור על צעירים שהיכו קשיש. אם תבחרו לאכול מהבופה שלי, הסיפור הזה ישמור על הבת שלכם מהפרעת אכילה וודאית. אני רוצה לומר שאני אולי מהווה קיצון רדיקאלי, כי המטרה היא לייסד אמצע שפוי. אני רוצה לומר לכם שזה לא שפוי לחשוב שבחורה עם ביקיני היא מפגרת, רק כי היא בנפח טיפונת גדול משלך. לא שפוי.
במקום להיקבר מבושה תחת טון של חול בים, בחרתי לחלק את החול למנות קטנות ולחלוק אתכם. אם תעזרו לי, אולי נצליח לטפל בזה ביחד.
מיכל שם טוב היא סטנדאפיסטית ושדרנית ברדיו דרום 95.8 FM ומגישת התוכנית "באה בטוב"