בראש ובראשונה אני אמא של רום, שחובב את ברצלונה, וניב שחובבת את "מיכל הקטנה". אני גם אשתו של אריאל, שחובב בעצמו את ברצלונה ואת "מיכל הקטנה". בכל זאת, ראיתם איך היא נראית?
בדיי ג'וב שלי אני שדרנית ברדיו דרום עם רצועה יומית (מטריפה בהחלט, אם יורשה לי לומר) ומנהלת שיתופי פעולה עם עסקים לקידום ברדיו הכי חזק באיזורית ("רק" 520 אלף מאזינים ביום). אני גם קומיקאית, שחקנית וסטנדאפיסטית.
ואז הגיעה בר
הייתם חושבים שכל זה ימלא את עולמי, אבל זה כלום לעומת הקריירה החדשה שצצה לה פתאום בעקבות הקליפ שהחלטתי לעשות בהשוואה לבר רפאלי. זה קרה קצת לפני הסופה הגדולה הזאת שתקפה אותנו באותו סוף שבוע. באמת שחשבתי שהסערה הגדולה תשכיח מכם את הפרודיה על האנונימית העגלגלה עם אוזניי השפנפנה - אבל מסתבר שגם החזאים, עובדי חברת החשמל והמשטרה זפזפו והפיצו את הסרטון שכבש את הרשת. אחרת לכו תסבירו איך הסרטון צבר כבר למעלה מ-300 אלף צפיות.
אז הנה לנו: 1:0. וכשאני אומרת לנו – אני מתכוונת לכל אותן עגולות חמוקיים שחוגגות במסיבות חשק של ערמות טוקבקים מפרגנים, סמסים ואהבה. כמובן שהיו גם תגובות קצת אחרות, פחות קלות לעיכול. הנחתי שגם זה יקרה.
למה בכלל הייתי צריכה לעשות את זה? תכלס, הייתי ממש מעדיפה שלא לעשות את זה. הייתי שמחה מאוד שתכירו אותי רק כי אני מוכשרת במה שאני עושה.
הסיפור שלי מתחיל כשהייתי בת 6. קיבלתי את התפקיד הראשי במחזה סינדרלה בבית ספר ומאותו רגע היה לי ברור שנולדתי לבמה. מאז תמיד הייתי על במות. שחקנית, מנחה, ולימים קצינה שמנחה את כל אירועי הפיקוד. ולא, אף פעם לא הרגשתי שלדלילות החורים בקצה החגורה שלי יש חשיבות מכרעת בשום דבר, למעט בצו האופנה, שיקר ונדיר במיוחד אם את שמנה עם שיק.
ואז בבטחון מלא, אמרו לי הסטנדאפיסטים מסביבי: "מיכל, ברור לך שהיא צודקת. את לא באמת חושבת שכל זמן שאת נראית ככה - תוכלי להתקדם בתעשייה". לא הספקתי לשאול "מה זה ככה?" ומיד העליתי עוד 7 קילו.
על כל הצלחה קטנה שלי ב"תעשיה" אני תמיד רואה מולי את הפרצוף של הביג בוס שאמר לי בלי למצמץ: "מיכל, במקרה הכי טוב תקבלי פינה בתוכנית בוקר. בקיצור, אין לך סיכוי, תשאירי את זה כתחביב, תחזרי לעשות קובה ורדיו - זה המקום שלך". אז אני כאן להוכיח אחרת.
מה הבעיה שלך להיות שמנה בבית שלך?
אבל למה לצעוק? ודאי תשאלו שוב. מה הבעיה שלי פשוט להיות שמנה מאושרת ובעיקר שקטה? למה אני צריכה לדחוף את המילה הזאת – שמנה – כל הזמן? אז ראשית אני לא דוחפת, אני רק אומרת מה שבא לי. ותכלס - למה לאחרים מותר ולי לא? אם הייתי בוחרת ללכת ברחוב ולהגיד לאנשים שיש לי עיניים חומות יפות, אף אחד לא היה מסקר את זה באף מקום, כי זה לא זר בנוף שלנו, זה לא חריג כמו הולה הופ עם ישבן עגלגל.
והנה עוד סיבה למה אני בכל זאת עושה את מה שאני עושה - כי פשוט אין מספיק אחרים שיעשו את זה. דומה שלכל המגזרים יש פרזנטורים ודוברים מפה ועד לפינלנד, אבל מה עם אלה שפלסטיקאים דוחפים להם סקשיין לגוף להוצאת 4 קילו שומן בעשרות אלפי שקלים? ולגדל את הבת שלי בידיעה ברורה שהיא תסבול מאנורקסיה ברמה כזאת או אחרת, וכנראה שגם הבת שלה תחווה רזון קיצוני - זה סבבה?
ולכל אלה שנלחמים ב"מגפת ההשמנה" - אוסיף ואומר שאני בעדם. זה חשוב למנוע, ולנהל קמפיין הסברה וזה יחסוך הרבה מאבקים אצל כולנו. אבל אם כבר ניסיתם הכול, תנו לי לעשות איתכם נסיון נוסף והרשו לי לחבק את זה. זה מרגיש רך ונעים הרבה יותר מאשר לשנוא את עצמכם בכל רגע נתון. אז אם עוד לא הבנתם אני כאן איתכם, בטור חדש, שמתעקש להוכיח שאפשר לחיות כאן במידה 44 פלוס פלוס. קטן עליי!
*מיכל שם טוב היא סטנדאפיסטית ושדרנית ברדיו דרום 95.8 FM ומגישת התוכנית "באה בטוב"
>> האם אישה גדולה יכולה למכור בושם?
>> קשה לצפייה: איך מרגישות חולות בולימיה?