מדים ירוקים, מדי חיל אוויר, מדי קבע מובהק וגם מדי ב' לבשתי במשך 10 שנות תרומתי למולדת. אני חושבת שהיציאה המרה מהשרוואלים וחולצות ילדת הטבע הנוחות שלי, והכניסה למעטפת הדקרון האכזרית בבאקו"ם, עשתה לי טראומה רצינית.
עוד בערוץ הנשים:
- איך זה מרגיש, להיות אישה מכוערת?
- היפניות גילו איך להיפטר מהעיניים המלוכסנות
- זה נכון, את באמת יכולה לעשות פדיקור בבית
"גם קצינות מתקלחות במקלחות משותפות?"
לפני הגיוס פחדו כל הבנות מהזריקה ומהלילה הראשון בלי אמא. אני פחדתי מהתור שמקבלים בו את המדים ושואלים אותי באיזה מידה אני. נשבעת לכם שחיפשתי עוד מישהי מלאה לעמוד מאחוריה, שאוכל לשמוע מה היא אומרת ולהגיד לאפסנאי "את מה שהיא לקחה". אבל לא בא לציון גואל, והייתי ככל הנראה הכי עגלגלה במחזור הזה. זה אולי לא מזעזע אתכם, כי אתם יודעים כמה גדולה אני היום - אבל אז הייתי הרבה יותר קטנה, וכראייה לכך כן נמצאו לי מדים. אז לא ידעתי בכלל שקיימת אפשרות כזו המקרה שקרה לחיילת אחרת מהמחזור שלפניי, שעברה את הטירונות בבגדים מהבית ולא במדים כי המידות שלה נשלחו למתפרה מיוחדת, אז עד שיגיעו הסתובבה עם אות קיין נוסף על זה שכבר הביאה מהבית.
כשהייתי חיילת צעירה, אחי כבר היה קצין מבטיח והייתה לו חברה קצינה, הדר. ישבנו בסלון הבית כשסיפרתי להם שאני שוקלת לצאת לקצונה. אחי שמח, לאמא שלי זה נראה טבעי והדר שאלה: "למה שוקלת? בטח שתצאי!".
חיכיתי שהסלון יתרוקן ושאלתי אותה בשקט: "תגידי, הדר, בקצונה זה כמו בטירונות? מקלחות משותפות וכאלה?" היא ענתה שכן. לא סיפרתי לה שבטירונות הייתי מצטיינת פלוגתית. כי באמת הצטיינתי, ולא רק בגלל שישנתי אחרונה כי התקלחתי אחרי כולן וכי התעוררתי ראשונה והייתי לבושה לפני כולן במדים מידה XXL. אני באמת לא יודעת במה התביישתי כל כך, כי ברור הרי שגם כשאת לבושה וגם כשאת ערומה אפשר לקבוע אם את במשקל הממוצע או לא.
יצאתי לקצונה, שרדתי את המקלחות המשותפות, את אימוני הכושר ואת המסעות והייתי מאוד מקובלת ואהובה גם בפלוגה שלי וגם בפלוגות השכנות. בשירות שלי הכל זרם והיו לי בארון מדים מכל הסוגים ובכל המידות. עקפתי את הפדיחה איכשהו, אבל השבוע, כשעמדתי בראש המדרגות בקריה נרגשת מהמעמד המכובד, מסתכלת על חיילות צעירות ונשות קבע יפהפיות במדים מהודקים שאפילו עברו הצרה (אחרת איך ישבו מגניב ונמוך על ה"צדדיים"?), קלטתי פתאם ליד עמדת הקפה סרן אחד שמנמן. המכנס הייצוגי שלו היה משופשף ודהוי, רק הוא ואני יודעים שזה הזוג היחיד שעולה עליו ונוח לו איתו. שאלתי את עצמי כמה פעמים נפרם לו כבר המכנס באזור "השפשפת" ואם לקח אותו לתופרת או שהתבייש ותפר בעצמו. לא באמת נוח לו, אבל אין סיכוי שגבר ילך לבקש שיתפרו לו מכנס במיוחד. זיכרון הפעם הראשונה מספיק משפילה בעבורו.
תחליפו את המדים הפנימיים שלכם
בהסתכלות לאחור אני מבינה שבצה"ל היו יותר תקופות ששנאתי את עצמי, רק כי הייתי בסביבת "דקרון": לא גמיש מספיק, לא נושם מספיק, לא מחמם בחורף וסאונה בקיץ. לא ידעתי שקיימת אפשרות אחרת. אני תוהה אם יש קשר בין הדקרון ובין העלייה המגמתית במשקל שלי אז. האם זאת עוד דוגמא לנפש מיוסרת שהינה תמיד חממה מצוינת להתפתחות קלורית? אין להתווכח עם העובדה שמאז שהשתחררתי מהצבא העלייה במשקל נבלמה; סיבוב אחד באינסטגרם שלי יוכיח לכם כמה זה מפתיע.
אז זה לא שסבלתי בצבא, נהניתי ועשיתי תפקידים נפלאים עם אנשים ומפקדים נהדרים, בחיי. אלו הרגעים הקטנטנים והמבאסים האלה שהספקתי להדחיק. מי שחווה (שימו לב לא סובל – חווה) "עודף משקל" לא בוחר בזה, הוא שם. זה מה שיש לו ברגע הנתון הזה. הוא יכול להיאבק בזה ולהצליח או להיכשל, הוא יכול להתייעץ עם מומחים, הוא יכול להתעלם, הוא יכול לעבור ניתוחים והוא גם יכול לקבל החלטה שהוא מתבייש בעצמו קצת פחות. בצבא לא יחליפו את המדים, אבל אתם יכולים להחליף את המדים שלכם, בחיים. לצבוע את הכלי שלכם בצבעים וטקסטורות יותר מחמיאות וחיוניות. אני עשיתי את זה עם מלבושים, עם אנשים, עם חוויות והישגים שמנצחים אפילו את סיוט הדקרון.
מיכל שם טוב היא שדרנית ברדיו דרום וסטנדאפיסטית