כל ניסיון שלי להיות פאשניטה גבל בקריקטורה
ארון הבגדים שלי קיבל ספוט של דיווה בגלל זיכרונות הילדות שלי מהארון המשותף עם אחותי הקטנה. מה זיכרונות, סיוטים: אחותי המנוולת הייתה דוחסת, מגלגלת ומקוצצת בגדים בכל הארון, עד שהגענו למצב שלא היינו לובשות כלום מהארון ובגד היה זוכה לראות אור-יום רק אם בטעות מישהו פתח את הדלת והוא היה מתגלגל עלינו בתוך מפולת של סירחון. אני הייתי אוספת בגדים נקיים מהכביסה - אם לחולצה שחורה עם צווארון גזור אפשר לקרוא בגדים. זה מה שהייתי לובשת.
ולא, לא הייתי שמנה. לפחות לא בהגדרה. הייתי דובשנית בכיתה ט' שלבשה מידה 40 ומחקה מהג'ינס ליוויס את המידה כדי שיחשבו שאני 38. לא פעם חשבתי אז שאלוהי המידות הגדולות מתנקם בנו: כנראה שבתקופת הרנסנס נשים גדולות עשו עוונות גדולים, ולכן הדור שלנו אוכל את כל השיט.
לימים גדלתי, תרתי משמע, ובכלל כל ניסיון להיות פאשניטה גבל בקריקטורה וקורבנות אופנה ובעיקר נע על הציר שבין דחיסת חלקיקים למוצק לתפירת אוהלים. על הבמה אני צוחקת על זה המון, אבל ברור לי שאת מי שאין לה מה ללבוש לדייט/ראיון עבודה/אודישן/מסיבת סיום לילד - זה ממש לא מצחיק. חכו לסוף, יש גם תקווה.
שנאתי את הרשתות הגדולות, שפרסומות שלהן גרמו לי להרגיש נועה תשבי ומילאו אותי בתקווה - ואז מאיגרא רמה לחנות, בה הייתי מוצאת דגמים כל-כך לא מחמיאים. כשהייתי רואה את הבדים האיומים, הייתי בוכה וחושבת לעצמי שהמעצב בטח אמר לעצמו "לא נורא, העיקר שיעלה עליהן". וכשהייתי מגיעה לקופה, אחרי פשרה ענקית, היו מתקשרים אליי מהבנק לשאול מה שתיתי כשקניתי לעצמי חולצה ב-500 שקלים שאותה לא אלבש בחיים, כי השרוואל הסקוטי והחולצה עם הצווארון הגזור מחכים לי בסל הכביסה, נקיים.
יש לי מספיק בגדים לכל יום בשנה
יש חור שחור בעולם העיצוב למידות גדולות. היה ניסיון מקסים אז ב"אמלי" של מתאים לי, שעשו דברים מגניבים - אבל מעט מדי ועם דגמים בעיתיים. וזה לבכות על הטיפה המלאה שבכוס: בכל שאר החנויות יש אין ואין ואין ומבט צונן של המוכרת, שאפילו לא מתאמצת לנג'ס עם ה"אפשר לעזור" המפורסם שלה. פשוט אין מענה למידות גדולות בארץ וגם כשיש, זה תמיד אגף קטן ומוקצה ליד בגדי ההיריון. מה עושה אישה שפויה שלא יכולה להרשות לעצמה לעוף על הפיגורה שלה כמו ביונסה? מגז'דרת (חפשו במילון אני לא מתרגמת לכן את זה).
ואז זה קרה.
משונאת קניות מושבעת, שלא צריכה ארון בכלל, הפכתי למתחזקת בגדים סביב השעון. יש לי כל-כך הרבה בגדים, שאם עכשיו אני לובשת כל יום בגד אני לא אחזור על אף פיס כל השנה. וכל האוסף הזה רק מהשנתיים האחרונות (כי זוכרים שהייתי קצינה וכל החיים על מדים?). כל המיתוסים נופצו: גרביונים, שמלות, חצאיות עם חולצה בפנים, טקסטורות, צבעים, חגורות, טבעות, עקבים – הכל!
איך זה קרה? זאת עבודה מטורפת, ולא של בן אדם אחד. יש לי צוות קבוע: צבא של פאשניסטות שחופרות בחנויות ובאתרים ומוצאות לי פיסים שאפשר למות מהם. רק אחרי שהפריט אצלן הן מתקשרות, אנחנו נפגשות - והופס מעבירות אשראי באייפון או בפייפל. אם אתן לא מחזיקות סטיילינג צמוד, יש גם אתרים כמו אסוס לאנשים עם סבלנות. בקיצור יש ויש ויש ויש.
ועכשיו וידוי: אף פעם לא תפרתי לעצמי בגד. תיקנתי מלא, אלתרתי מלא - אבל מעולם לא תפרתי. החלום שלי הוא שמישהו יגיד לי "מיכל, תשפכי את כל הפנטזיות שלך על סקיצות, תספרי לי איך להפוך כל עגלגלה לסמל סקס ולא פחות מזה - ואני מייצר לך את זה". כי הצבעים חשובים והגזרות חשובות והבדים, אוי כמה שהבדים חשובים.
מי שירים את הכפפה הזאת לא רק שיעשה טובה ענקית למגזר שלם שמקופח וחי בפשרה, לא רק שיחיה את הרנסנס, לא רק שיציל נשמות בדרך לאבדון, לא רק שיקבע סטנדרטים חדשים לביוטי – הוא גם יעשה ערימות של כסף. כמה נשים, לדעתכן, חולמות להראות פיין בשמלת עור ומוכנות לשלם על בגד שיישב עליה נכון באורך, במותן, במחשוף ובצבע? ואם המחיר יהיה הוגן - כמה נשים לדעתכן ירוצו?
ועד שזה יקרה יש מצב לאור בקצה המנהרה. יש שמועה שדפנה לוינסון, אחת המעצבות הכי מוכשרות לנשים אמיתיות (וקטנות עד היום), משווקת ליין של מידות גדולות. אני לא ראיתי אפילו דגם אחד, אבל אני מבטיחה לכם שאם יש כאן בשורה של ממש - אני אהיה הראשונה להפיץ אותה בכל דרך שרק אוכל.
מרגיש לי באצבעות שאנחנו לפני מהפך. אל תרימי גבה, כמו שאל תכניסי את הבטן. נשים במדינת ישראל הולכות להרגיש טוב עם עצמן בכל מידה. אני לא סתם אופטימיסטית, כי אם המהפך הזה לא יקרה אני אעשה אותו. ממש ככה. אם צריך אני אקח את כל מה שיש לי בארון ואתפור לכם, אם צריך אני אכתוב עוד מליון טורים, אעשה מליארד הרצאות ואתראיין עד שתשנאו אותי. האינבוקס שלי, שמפוצץ בהודעות שלכן, הוא העדות לזה שמשהו קורה.
מיכל שם טוב היא שדרנית ברדיו דרום וסטנדאפיסטית. המופע הבא שלה הוא מופע יומולדת מיוחד שיתקיים ב-11.6 בבית ציוני אמריקה, תל אביב
