כל כך הרבה דברים קרו בפגרה הזאת שלקחתי מאז הטור האחרון, ובא לי לספר לכם על כל מה שקרה לי. חשבתי להתחיל מההכנות לחורף בארון הפרטי שלי, ולהמשיך לספר על למה באמת בחרתי להצטלם לקמפיין ההוא עם בר רפאלי לקרולינה למקה אחרי הפארודיה ההיא שעשיתי. רציתי לחלוק איתכן שאני מעבירה הרצאות לנשים ובכל הגילאים ונפגשת עם נשים שסובלות מהפרעות אכילה (כולן סובלות מסתבר, גם אם זה לא מאובחן), חשבתי גם לספר על ההצעות המדהימות שקיבלתי לקידום הקריירה שלי בתעשייה, וגם על כמה מעליבות, ועל הספר שאני כותבת עם שלל דמויות נשיות ומרתקות ואיך לא, עגולות חמוקיים ונוטפות תשוקה.
אבל החלטתי שאם עליי להתמקד, אז יש דבר אחד חשוב במיוחד שקרה לי בשבוע שעבר. זה קרה בזמן צילומים לפיילוט לתוכנית טלוויזיה עם פאנל נשי מגניב ומצחיק (הנה, אמרתי את זה בלי להשחיל מילה על איך לעזאזל לא ליהקו אותי ל'מועדון לילה'). נכנסתי לבניין כהרגלי, ובחדר ההמתנה ישבו וצחקקו להן 5-6 בחורות בגילאי ה-20 המאוחרים, כשעל השולחן שמולן מונחים אחר כבוד בורקסים, קרואסונים ו-איך לא -קולה זירו. התיישבתי ביניהן, ובין סמס לפאנצ', דיברנו קצת על האג'נדה שלי. על כך שאני לא מטיפה לאף אחת שתשמין או תרזה, כל אחת והבחירות שלה. אני רק מבקשת שמה שלא תבחרי לעשות - תהיי במיטבך, תהיי פעילה ותחייכי. ובקיצור: תחיי את החיים שלך כאן ועכשיו. אנחנו לא החזרה הגנרלית, זה הדבר האמיתי.
תודה שהצחקת אותי. תודה שהצלת אותי
בדיוק אז, נכנסה בחורה נוספת לחדר, נקרא לה עמית. היא פנתה אלי וסיפרה לי את הסיפור הבא: "אני נראית לך רזה אמנם, אבל עד לא מזמן שקלתי 10 קילו פחות, ואושפזתי במרכז להפרעות אכילה. זו הייתה תקופה שבה סירבתי להקשיב לאנשים. לא להורים שלי, לא לחברים שלי ולא לאף אחד מהפרצופים הנגעלים של האנשים מסביב. הרגשתי שכמה שלעגו לי יותר – כך זה עשה אותי יותר מאושרת. כשאמרו לי 'איזה יופי את נראית', אני רק מצאתי את עצמי אוכלת תפוח ומתפרקת בחדר כושר שעות על גבי שעות. התיאבון נעלם לי, הרגלתי את הגוף שלי להרעבה. אחרי האשפוז, חזרתי הביתה במשקל תקין, אבל המשכתי לרדת במשקל. פשוט סירבתי להיות בריאה. עד שיצא לי לקרוא את הטור שלך, וגרמת לי לצחוק. ובצחוק הזה, קצת הצלת אותי. והנה, תראי אותי היום – בריאה".
זה נשמע קצת נרקסיסטי – אבל אני לא חושפת את הסיפור הזה כדי לטפוח לעצמי על השכם. אני מספרת את זה כי אותה עמית ונשים שכמותה מעולם לא נכללו בקהלי היעד האופציונאליים שחלמתי עליהם. אחרי הכול, ברוב שנותיי הבוגרות אני הייתי זו שייחלה שאנורקסיה תהפוך למחלה מדבקת שתתחיל בי. הדבר האחרון שחשבתי הוא שאישה שסובלת מאנורקסיה - תמצא מזור בדברים של אישה ששוקלת פי 4 ממנה.
חשבתי על הסיפור של עמית, וחשבתי על משמעות היום הזה עבורי. בא לי לצעוק 'די לאלימות שלנו כלפי עצמנו'. בא לי שנבין שאלימות כלפי נשים לא מתבטאת רק באלימות פיזית או כלכלית, מילולית, נפשית או מינית. יש עוד אלימות והיא קשה מאוד, ואנחנו אלה שאחראיות לה ומאפשרות אותה – וזו האלימות שאנו מפעילות כלפי עצמנו. יש כאלה שמתעלמות מזה או מתכחשות לה, ויש לא מעט שאפילו מגויסות לאלימות הזאת.
תשכחי מזאת שעל מחלף איילון ועל זאת שחושפת ישבן עסיסי
כולנו מכירות את השמנמנה היפהפייה ההיא שכל חייה בדיאטה, את התימניה עם המטבוליזם הבלתי נסבל ואת ההיריונית עם הבטן הקטנטנה המבצבצת. אלה הנושאים שתמיד מעסיקים את כולם, וזה חוצה כל לאום, גיל, מידה וצבע עור (למעט תימנים מסתבר. אגב, איך באמת הם נשארים כאלה רזים בשם כל אלוהי הפתות המלאווח והג'חנון?).
לצד כל קורבנות האונס, והאלימות במשפחה, והנשים שהוטרדו מינית ואחרות, יש גם אותנו שמפעילות אלימות בעצמנו. תחשבי על הילדה הקטנה בתוכך שרצתה למחוק את עצמה או להאביס את עצמה. עלייך להסביר לה שהיא גדלה, התחזקה ושאוכל, מנחם ככל שיהיה, לא מגדיר אותה. זה נגמר. מהיום. חבקי אותה, את הילדה ההיא ותשתחררי ממנה לתמיד. בשקט באהבה, ובלי אלימות.
*מיכל שם טוב שדרנית רדיו, סטנדאפיסטית, כותבת, מרצה ומעבירה סדנאות לקבוצות