"אני? אני נראית אש"
אירחתי אותו כמו את כולם. ניגנו את המוזיקה שלו, השידור קלח. כמו תמיד, ההגשה שלי משתנה לפי אופי האורח - ואני מתמרנת ושולפת בכל פעם מיכל אחרת ממיליוני הנשים שגרות בתוכי, חושפת בכל שידור מישהי אחרת, מאווררת את כולן. היה נחמד.
אני זוכרת מה לבשתי. זו הייתה שמלה עם מחשוף גדול, עד כדי כך שהכתף שלי הייתה חשופה. אני זוכרת את זה, כי הוא כל הזמן הסתכל עליה. היה רגע שבתנועת אצבע קלה ליטפתי את הכתף והזזתי קצת את החזיה, ובמקום בו היא נחה קודם היה פס מסומן (נו, אני חייבת שהיא תהיה מהודקת היטב, אחרת הגרביטציה). האורח שלי לא נשאר אדיש ואמר לי: "זה ממש לוחץ עלייך מיכל, זה לא כואב לך?" חייכתי. המשכנו לשדר.
בהפסקת הפרסומות האחרונה, הוא פתאם אמר לי במבט מודאג: "מיכל, אבל למה את לא עושה עם זה כלום?". אני, שהייתי בטוחה שכמו כולם הוא מתכוון למה אני לא עושה כלום עם הכישרון שלי, עניתי לו: "ברור שאני עושה, יש כל מיני פרויקטים, גם ברדיו גם בטלוויזיה, אני נהנית מהדרך, אתה יודע, עובדים..."
הוא לא חיכה שאשלים את התשובה ואמר: "לא, לגבי איך שאת נראית". עניתי, מתחילה לעכל: "איך אני נראית? אני אש".
אני חייבת להודות שהרגשתי קצת פחות אש מתמיד כשאמרתי את זה.
הכוונה שלו הייתה טובה
המחשבות תמיד רצות לי בראש יותר מהר מאשר במציאות. חשבתי במקביל איך לצאת מזה טוב, ואיך לעזאזל גרמתי לו להרגיש בנוח להגיד לי את זה פה, במגרש שלי, ב"איזור הנוחות" שלי, שבו אני אמורה להרגיש יותר בטוחה ממנו. חשבתי על נשים אחרות, שלא נמצאות במקום נוח כמו שלי. איך אני, שהיעוד שלי בעולם הוא להעביר נשים ממימד אחד של לשנוא את עצמן למימד אחר בו הן מרגישות סמל סקס, הגעתי לנקודה הזאת, ולמה אני לא צוחקת לו בפנים?
והנה טסה עוד דאגה חותכת - אני אישה חזקה עם אג'נדה. הטרידה אותי המחשבה שאם הייתי סתם שמנמונת שמעיר לה זמר מפורסם, זה בטח היה משפיע עליי אחרת. כמה השלכות יכולות היו להיות למילים האלה של "כוכב" עבור מישהי אחרת?
ולמה אני לא כועסת עליו, לעזאזל? כי אני יודעת שהוא שאל את זה מכוונה טובה. כוונה טובה אמיתית. והוא מפריע לי לחשוב וממשיך: "כן, אני מבין שזה כאילו הקטע שלך וזה, אבל את יודעת, זה ממש לא אסטטי וגם ממש לא בריא. את יודעת, קצת... רק כדי שתהיה לך צורה נורמלית". נו טוב, אני בטח מגזימה, אבל זה מה שאמר לי פחות או יותר. המילים לא ואסטטי היו במשפט יחד, וגם המילה צורה, ואני גם זוכרת שזה לא היה משפט מפרגן במיוחד.
התביישתי. לא יודעת למה, בושה איומה שפינתה את המקום לשאלה למי יש צורה נורמלית. חשבתי לעצמי מי יותר מאושר, הוא שהוא עבד של צורנות שהוא מכיר שניבטת מכל עיתון, פרסומת או ערוץ בטלוויזיה, או אני, ששמה פס ואומרת שאפשר גם אחרת?
הוא, כמוני, עולה על הבמה לרגש אנשים, לגעת, לספוג ולתת אהבה. אנחנו באים מאותה הכוונה ומאותו מקום, הוא עם שיר חדש ואני עם פאנץ' חדש. לבושים, מסורקים, מאופרים ומריחים במיטבנו, למה זה כל כך משנה לדעתו כמה סיסי יש בתוך החליפה הזאת? איך זה שיעירו לו על האף/קמטוט/צבע השיניים שלו הרבה פחות משיעירו לי שעליתי במשקל? מי בלבל אותנו כל כך בדרך?
המשכתי כרגיל את השידור, לא הגבתי, לא עשיתי דרמות, חיכיתי שיעבור מספיק זמן כדי שלא תצליחו לדעת מי זה היה, זה שבא אליי מלא בכוונה טובה וגרם לי לחשוב ברצינות על המשפט: אנשים בדרך כלל לא יזכרו מה עשית או מה אמרת, אבל הם תמיד יזכרו מה גרמת להם להרגיש.
מיכל שם טוב היא שדרנית ברדיו דרום וסטנדאפיסטית. המופע הבא שלה הוא מופע יומולדת מיוחד שיתקיים ב-11.6 בבית ציוני אמריקה, תל אביב