דמיינו שמיים אפריקאיים, דרכי בוץ אדומות, שיירת ג'יפים ובה נשים שבאו לחוות, להיות, לראות, לנשום נופים ואנשים אחרים. לצאת מהמקום המוכר. כל אחת והמקום שלה. להגיע לקצה: לקצה העולם, לקצה היכולת, לפעמים לקצה הסבלנות, לרוב לקצה היופי.
אני קוראת למסעות האלה "מסע אל ארץ האפשר". בכל שנה מאגמה בוחרת יעד אחר בעולם, ונשים שונות, ממקומות שונים, תפקידים שונים, חיים שונים, תפיסות שונות - כל אחת מטעמה - מחליטה שהיא רוצה להיות חלק מהמסע. להיות 11 יום בחברת נשים שהיא לא מכירה, במקום שהיא לא מכירה, בנופים לא מוכרים. מחליטה לנהוג בג'יפ, לישון בשק שינה, לאכול אוכל מקומי, ללבוש "בגדי מאגמה" שהיא לא מכירה ופשוט להיות. מפחיד? אולי. משחרר? בוודאי. וכל מה שקורה שם, במקום הזה, הוא מסע לארץ האפשר.
כל אחת והאפשר שלה
אני זוכרת רגע כזה, במסע האחרון שאותו הדרכתי, באפריקה. היינו בשמורת הטבע הגדולה ביותר באוגנדה: ג'ירפות, פילים, היפופוטמים, קופים. שטנו לאורך הנילוס הלבן, הכי קרוב אי פעם לתנין אורב, ומרחוק: מפלים נהדרים, מפלי מורצ'ינסון. עוצמות אינסופיות של מים. היה מפעים. סיימנו את השייט ועלינו על הג'יפים. אפשרות אחת: לנסוע למחנה, לסגור את היום ולהתארגן ללינה באוהלים. אפשרות שנייה: לאסוף את עצמנו, לעשות עוד מאמץ לפני השקיעה, ולראות את אחד המחזות היפים בעולם. אפשר? שאלתי 45 נשים. נשות מאגמה שהפכו למפלצת שהתיאבון שלה לחוויות – אין לו שובע. אפשר! כולן בג'יפים, השיירה עולה, שועטת, הרגשנו כמו גוף אחד, עד שהגענו לפסגה. בדיוק אל המקום ממנו מתנפץ האשד העצום הזה.
אין דרך לתאר את העוצמה, את ההתרגשות, את התחושה שיש דבר גדול ממך, שתמיד נמצא כאן, ולנו יש את הזכות להתארח שם. אפשר. הכל אפשר. וברגע אחד, כמו שהיינו גדולות - כך היינו קטנות בתוך היקום הנהדר.
כל אחת והאפשר שלה. עבור אחת מדובר על עצם הנסיעה לבד, בלי בן זוג או ילדים, פשוט להתנתק. להיות בשביל עצמה. אפשר לנהוג בג'יפ. היא - לא בעלה ולא הבן שלה. היא, נוהגת, ידיים על ההגה, איזה רעד עבר בי כשהיא נתקעה עם הג'יפ. טעינו כשהתעקשנו איתה? ולאט לאט, בהנחיה ובעדינות, היא הצליחה לחלץ את עצמה.
להתגבר על פחד גבהים? אפשר! | צילום: אסנת קרסננסקיעבור אחרת זה המפגש עם תרבות שונה. כשנכנסנו לכפר היא ראתה את הסבא שמקלף בצל, התיישבה לידו, בלי אומר, ועזרה לו לקלף, נרגעת. עבור אחת האפשר הוא להחליף גלגל - להתמודד בעצמה עם פנצ'ר. עבור אחרת זה להתאפק ולתת לאחרות להחליף גלגל. רוצה לעזור ולא מאמינה שמישהו אחר יכול לעשות טוב כמותה. כולה טוב לב ורצון לנתינה. ובכל פעם שהיא רוצה ושואלת "אפשר לעזור?", אני עונה לה בחיוך ובחיבה - אפשר שתנוחי, תתני לאחרים. זה בסדר.
אחרי שנים של אי-אפשר
ויש את מי שעבורה זאת ההתמודדות עם פחד הגבהים באומגה. מתחילת המסע היא נשבעה לי שהיא לא עושה. ואני, שגם לי יש פחד גבהים - בטח שאני מבינה. וזוכרת את ההיא ששאלה אם אפשר לא לעשות, וזה שאמרנו שאפשר גם לא – זאת הייתה בשבילה המתנה הכי גדולה. אז אני אף פעם לא דוחפת. וכשסיימה את האומגה, אחרי כל הפחד הזה, היא בכתה כל כך. כל כך בכתה. לא מהפחד. אלא כי אפשר. ובכתה גם על כל הפעמים שהיא לא עשתה את זה עם הבת שלה ועל כל הפעמים שעוד תעשה...
עבור אחת זה לדבר על דברים שלא תמיד אפשר. אנחנו יושבות במעגל אל מול נוף אינסופי, וכל אחת מספרת על החירות שלה, על האפשר שלה. והיא מספרת על ילדות קשה. על שנים של אי אפשר, במושגים שלעולם לא אבין. ואפשר לדבר על זה, ולבכות אחרי שנים שלא בכתה.
אפשר לישון בשק שינה, אפשר להיות יפה גם לא מאופרת, אפשר לסמוך על נשים אחרות, אפשר להיות לפעמים בשקט, אפשר לעמוד באמצע שום מקום להניף ידיים לבריאה ולצעוק שאפשר.
* נויה שגיב היא מדריכת מסעות שטח לנשים במאגמה צ'אלנג'