הימים שלפני היציאה למסע "מאגמה צ'אלנג" לא היו פשוטים בכלל. הרבה עליות וירידות, מצבי רוח, לחץ, אופוריה ובעיקר - אמא, מה לעזאזל אורזים למסע מהסוג הזה?
ארמניה, 11 יום, שלושים נשים שאני לא מכירה, חם ביום - קפוא בלילה, שינה באוהלים - לעיתים לצד חרא של פרות, לעיתים צמוד לקברים ולעיתים סתם באמצע שום מקום, ימים שלמים ללא מקלחת וחיפוש אחר עצים גדולים ששימשו לנו כשירותים. טוב נו, אני חייבת להודות, כל כך היה לי נחמד שעוד חשבתי להמשיך את ההרגל הזה כשחזרתי לארץ. אני בטוחה שתושבי גוש דן שמחים שהחלטתי בסוף לרדת מזה.
אין דבר העומד בפני הרצון
ביומיים הראשונים עוד חשבתי איך אני אורזת את עצמי, עושה אחורה פנה וחוזרת הביתה (ועזרה העובדה שישנו באוהל בחצר של מנזר ליד שני קברים אמיתיים), אבל אחרי שהמשבר של המעבר מהציוויליזציה העירונית והמפונקת שלי לסוג של ה"הישרדות" - למרות שענת הראל, שהייתה איתי שם, בטוח חושבת אחרת - התחלתי ליהנות. גם מהרגעים הקשים והלא נוחים, ואלוהים יודע שהיו כאלה.
30 נשים זה אומר הפסקת פיפי כל 10 דקות | צילום:
איה בן-עזרי
ליהנות גם מהרגעים הפחות נוחים | צילום:
איה בן-עזרי
תוך פחות מיממה זרות הפכו לחברות | צילום:
איה בן-עזרי
מסע מרגש, עם שלושים נשים מופלאות (כשאני צעירת החבורה) שהפכו תוך פחות מיממה לקרובות אליי מאוד, כולל ברגעים האינטימיים ביותר, אותם את חווה במציאות היום-יום אחרי שנים של חברות וקרבה. חוויות של פעם בחיים - אם מישהו היה אומר לי לפני חודשיים שאני אעשה אומגה, הייתי צוחקת לו בפנים.
למדתי הרבה על עצמי, על הכוחות והיכולות שלי. אין דבר העומד בפני הרצון, וברגע ששחררתי את ההבדלים בתנאי החיים שהיו במסע לאלו שמחכים לי בבית הרמת שרוני שלי והתמסרתי לדרך, לחוויות ולמה שקורה סביבי, אין חוויה מעצימה מזו. חזרתי כשאני יודעת שאין דבר שארצה - או שיגידו לי, לצורך העניין, לעשות - ולא אצליח לעבור אותו בגבורה.
חוויות של פעם בחיים | צילום:
איה בן-עזרי
היום, במבט של חודש וחצי לאחור, אני מתגעגעת, שמחה על כך שנפלה בחלקי ההזדמנות לקחת חלק בדבר הזה, מוכנה לעשות את זה שוב ומאחלת לכל אישה - נשואה, רווקה, עם ילדים או נכדים - שלפחות פעם אחת בחיים תקדיש לעצמה את החוויה האדירה הזו.
>> להרשמה למסע מאגמה צ'אלנג' אל דרך המשי
>> למתחם מאגמה צ'אלנג'
= תגובה ללא תוכן
= תגובה עם תוכן