איך את מספיקה?
בקיץ אני מתעוררת בשעה 5:15, ובחורף לוקחת לי עוד רבע שעה להתפנק. אני רצה שלוש פעמים בשבוע בפארק הירקון מרחק של 8 ק"מ, חוזרת הביתה, מתקלחת, מארגנת את הילדים לבית הספר ויוצאת לעבודה. בימים שבהם אני לא רצה, אני בדרך כלל יושבת על המחשב בשעות האלה.
יש לפחות יום אחד בשבוע שבו אני מתזזת ממקום למקום ונמצאת או בחנוית או בפגישות, ובדרך כלל יום בשבוע שבו אני עובדת מהבית על גרפיקות. יש לי יומיים ארוכים בשבוע שבהם אני מגיעה הביתה ב-21:30-22:00 עם הלשון בחוץ. בימים האלה אני בטרפת של יום עבודה, ומתעסקת בכל הדברים שלא הספקתי לעשות. אין לנו עזרה משפחתית, כך שלאורך כל השנים היו לי בייביסיטריות ומטפלות. לבעלי יש את "יום הגרושים" בעבודה, כך שלמרות שהוא לא גרוש, הוא מגיע הביתה כדי לאסוף את הילדים. באחד מהימים הארוכים שלי, אני משתדלת גם תמיד להיפגש עם חברה.
גם בימי שישי אני עובדת. אני מטיילת בין החנויות, ונמצאת עם אנשי הצוות ופוגשת את הקונות. הן לא יודעות שזו אני, וככה אני זוכה לקבל ביקורת לפנים.
משישי בצהריים אני הופכת ל"סבתא רחל": מנקה ומבשלת ממש כמו האישה של פעם. גדלתי בבית פטריארכלי, בו האישה עשתה הכל, ומלבד נוהל שישי - כמעט בלתי אפשרי למשוך את הדימוי הזה לחיים של היום.
איך את מפרגנת לעצמך?
ביום-יום אני לובשת בדרך כלל את הבגדים שלי, ואני לא נהנית כל כך לקנות. במשבר גיל ה-40 שלי קניתי כמה תכשיטים - דבר שלא עשיתי מגיל 16. אבל ההנאה הכי גדולה שלי היא להיכנס לחנות של "נייקי" או "אדידס" ולקנות נעלי ספורט חדשות, ובגדי ספורט כיפים ונעימים. פעם בחצי שנה אני קונה נעליים חדשות כי הן נשחקות. בחו"ל אני קונה ב-Lululemon - מותג ספורט אוסטרלי שאני מאד אוהבת, ואין אותו בארץ. אני גם אוהבת לקנות בחו"ל את הבגדים של Cos.
איך את מפנקת?
ללא ספק נשאר בי מהמש"קית חינוך של פעם, וכל שבת אני גוררת את כולם לטיולים. זה גם תחביב של בעלי שמכיר היטב את הארץ. הכרנו בטיול, ומאז אנחנו מטיילים בלי סוף. לאחרונה היינו בנחל קישון ונחל דלתון, הר ברכה ורמת הגולן. כשגרנו בבוסטון למשך שנה בגלל העבודה של בעלי היינו מטיילים שם המון, ואין משהו שלא עשינו. פעם בשנתיים אנחנו נוסעים לטיול משפחתי בקרוואן וזה לחלוטין גיבוש משפחתי קיצוני. היינו במקסיקו בכפר דייגים מקסים בשם אקומל, וזו הייתה מקסיקו במיטבה - צבעונית, עשירה, עם חופי רחצה דמיוניים, אתרי טבע מאלפים ואתרי צלילה.
איך את נראית כמו שאת נראית?
הדבר שהכי נהנית ממנו זה הספורט. כל יום שבו אני חוזרת מריצה, אני אומרת תודה על כך שהברכיים שלי עובדות והגוף שלי סוחב אותי. רצתי במשך 10 שנים לפני הילדים, ובמשך 7 שנות הריון והנקה ויתרתי על זה. היו אפיזודות שניסיתי לחזור וחרף המאמצים, פשוט לא הצלחתי. היום אני בשלב שבו אני ישנה בלילות, כך שאני יכולה לעשות את זה. מה גם, שאני לא לוקחת מאף אחד כלום. אלא מקפידה לעשות ממש מוקדם בבוקר, כשעוד חשוך וכולם ישנים. אבל זה משרת אותי נפלא - אני נהנית מהזמן הזה לבד ומנקה את הראש, כי ביום-יום יש תמיד סביבי עומס של אנשים.
אני מאד חלשה בטיפוח, ומהבחינה הזו אני האכזבה של אמא שלי, שכל חייה ציפורניה משוכות בלק מעודכן ובאיפור מתוקתק. אחת לכמה שנים אני אומרת שהגיע הזמן, וקונה כל מיני מוצרים שבסוף מוצאים את דרכם למתנות עבור אחרים. לאחרונה למשל קניתי קרם עיניים במחשבה שזה בטח כבר מאוחר מדי, אבל אני מחפפת גם בזה. גם לוקח לי זמן עד שאני מגיעה לספר. יש לי שיער מתולתל, ובגיל 40 לראשונה עשו לי פן והתעלפתי על זה, אבל אני לא מצליחה לתחזק את זה. אני מתקלחת בבוקר ואין שום סיכוי שאמנע מהמים לזרום על פניי רק בגלל תסרוקת. במשך כל שנות הילדות והתיכון שלי היה לי שיער קצוץ כי הספר שכנע אותי שזה יפה, וזה היה נורא. אחרי מותו של אבי, כשהייתי בת 29, כמו בסיפורים, כל השיער שלי הלבין, ואני דווקא כן מקפידה לצבוע את השיער כל שבועיים-שלושה.
איך את נשברת?
יש לי מנטרה שאני מגלגלת הרבה בלשוני במצבים קשים (משפט שאמר פעם הנשיא פרס): "אין מצבים נואשים, יש אנשים מיואשים". אני לא אדם מיואש. אני תמיד אומרת, אוקיי, נפתור את זה, נגייס אנרגיה, יעלה קצת כסף, נתעשת. אני מסתכלת על ההר ואומרת שאצליח בסוף לטפס, גם אם יהיה לי קשה.
אני לא יותר חכמה או מוצלחת מאחרים, אבל אני מאד חרוצה. אני קמה כל בוקר למלחמה. אני לא מוותרת לא לעצמי ולא לסביבה הקרובה שלי.
>> לכל הנשים במדור "איך את עושה את זה?"
>> מקודשות ומהממות: הכלות שעשו לנו את 2013