בשעת אחר צהריים חמסינית אחת זמזמו מסביבי הרהורים כמו עדת זבובים טורדנית – זה נחמד ונעים לנסות לשפר את עצמך מבפנים, אבל יכול להיות שאני בכלל צריכה לשפר את עצמי מבחוץ?!
ברור שלא. אבל בכל זאת. אולי... הרי לא סתם משוטט לו ברחוב הפתגם הידוע "אופי זה למכוערות" ומתנגש בעוברים ובשבים. אני בטוחה שבר רפאלי, למשל, לא ממש צריכה לעבוד על הפנימיות שלה.
עוד בערוץ הנשים:
- "האם לפנק מינית חיילים שחוזרים מעזה? מגיע להם!"
- משמינות בכוונה - כי זה הכי סקסי
- צילומי חתן כלה בתוך מנהרות
טוב, אני לא באמת חושבת ככה, וגם בר רפאלי, אני בטוחה, לא חושבת ככה, אחרי הכל העבודה הפנימית מקלה עליך לחיות עם עצמך בשלווה ובנחת לא פחות מאשר שהיא מקלה על אחרים לחיות איתך. אבל חייבים להודות שיותר קל ופשוט למשוך אנשים פנימה בעטיפה נוצצת. אתם למשל כאן בגלל התמונה של בר רפאלי, נכון? וזה התפקיד שלי להשאיר אתכם כאן לקרוא את ההמשך בכל האמצעים, כולל תחנונים והבטחות שווא (אל תלכו, בבקשה אל תלכו, אל תשאלו מה קורה בסוף!), אז בדיוק על אותו עיקרון יש למשוך פרנסה ובני אנוש.
רחרחתי, אם כך, אצל מכרותיי לגבי אמצעים קוסמטיים בלתי סטנדרטיים, וחילצתי את פרטיה של גברת אלדור רגב, המכונה בפי יודעי ח"ן "נוצה לבנה", הגורסת כי הנפש היא חלק מהעור ומהגוף. עם הפרטים הגיע גם המסר: "תיהני. זה לא איחול, זו הבטחה". נשמע מבטיח.
רק שלא תהיה אזעקה עכשיו
למרבה הצער, בדרך לקליניקה הנוצתית הממוקמת בגבעתיים הגיע סמס שסיפר על התארגנות ספונטנית ליום טיול באחד מחופי הים שבשרון, ובכך הבהיר לי שכל חבריי יבלו את היום בתוך מים צלולים בין נקיקי הסלעים, בלעדי. לעזאזל. הגעתי ממורמרת. ומרמור אינו מיטיב עם עור הפנים. לפחות הגעתי למקום הנכון.
אלדור רגב, אישה חייכנית ושופעת חום בעלת ותק של 28 שנים בתחום, קיבלה את פניי. לא הרבה זמן אחר כך הייתי שכובה כשלגופי רק סטרפלס לבנבן אוורירי קל כנוצה. תחילה ניקתה אלדור את פניי עם סבון סלק-סוכר, ומרחה עלי פילינג מינרלים, אדמת חוור, זרעי פשתן, סבון סלק סוכר ולא פחות משבעה שמנים ארומטיים, שכל אחד מהם אמור לבצע את תפקידו המיוחד ברגע שהוא נספג במחזור הדם (להשיל תאים, לבנות, להזרים, להרגיע, לחמם וכיו"ב מטלות). לאחר מכן הונחו על פניי רטיות חמות (מחיתול אורגני), שהשכיחו ממני לכמה רגעים את חבריי המתרוצצים על החוף נטולי דאגות. משהלכו הרטיות הגיע ג'ל התפחה. אז כוסה פרצופי ברצועות ניילון – רק שדקסטר לא ייכנס לחדר פתאום, או גרוע יותר, רק שלא תהיה אזעקה עכשיו כי אני לא רצה ככה לשום מקום – למשך עשר דקות, כדי לרכך את העור ולהכין אותו לניקוי העמוק. בינתיים החלה אלדור לעסות את ידיי, כתפיי וצווארי ותגברה עצמה באבנים חמות (אני חייבת לבלות יותר בקרבן של אבנים חמות). בתום העיסוי הוטמנו האבנים מאחוריי צווארי ואלדור החלה בניקוי סטנדרטי.
סוריאליזם טיבטי
ואז התחיל החלק הפחות קונבנציונלי. התבקשתי להריח מיני שמנים ארומטיים ולבחור מתוכם את מה שהכי נעים לי, מכיוון שעל פי הארומתרפיה, הגוף שלנו יודע בדיוק מה הוא צריך. הגוף שלי הזדקק לרוז אבסולוט, רוז ווד, האו ווד (בקיצור, ורדים, על גבעוליהם, שורשיהם ופרחיהם) ואילנג אילנג, שאלדור מכנה בינה לבין עצמה "רוגע רוגע רוגע רוגע, שקט שקט שקט שקט, אישה אישה אישה אישה), המחובר מאוד לנשיות, וגם קצת יסמין, שיהיה. עם כל אלה עיסתה אלדור את פניי והחדירה לי מלא נשיות. ואז חיזקה את העניינים עם קערות טיבטיות וקולנים.
הקערות הטיבטיות הזהובות מפיקות צלילים ענוגים ורוטטים במיוחד כאשר נוקשים בהן. צלילים שמספרים עליהם שהם ויברציות של היקום ושבעזרתם אפשר לרפא את גופו ורוחו של אדם ולחברו ליקום, לנשמתו ולסביבה שבה הוא חי. מה שמפליא במיוחד הוא מה שקורה למים שבתוך הקערות – הם מתחילים לרקוד. פשוט ככה. "וזה בדיוק מה שקורה למים בגוף שלך", אמרה לי אלדור, "ככה נפתחות חסימות נפשיות". גם הקולנים – יצורים מתכתיים שנראים כמלקחיים – רוטטים בשצף ומשמיעים צלילים הרמוניים ואובר-טונים, וגם הם אמורים ליצור תהודה הרמונית בגופנו ולהחזיר אותנו לאיזון.
כך שאני שוכבת לי על המיטה במיני סטרפלס הזה, שמנונית ומדיפה ניחוחות שנשיות מתפרצת מהם, קערה טיבטית מלאה מים מהדהרת על בטני, ומסביבי מקפצת לה אלדור ורוטטת בקולניה, צלילי מתכת צלולים ממלאים את החלל ומנסים לסנכרן אותי עם היקום. להיות במרכז הסצנה הסוריאליסטית הזאת זה משהו שאפילו לבר רפאלי כדאי לנסות.
לאחר סבב נוסף של רטיות חמות על הצוואר, הידיים והפנים, מריחת סרום בעל ניחוח משכר למיצוק העור וגם שני חיבוקים, שוחררתי לביתי כשבאמתחתי מיני קרמים ותכשירים שרקחה אלדור בעצמה (היא גם מתדרת את החומרים, כלומר עושה מדיטציה על הרקיחה). אלדור הבטיחה לי יום שאחוש תחושת התעלות וגם היתכנות גבוהה לשינה מעולה בלילה.
חתיכת דאון
ליטל דיד שי נואו. עוד לא הספיקו אדי השושנים והוורדים להתפוגג וכבר התעצבנתי. על מיליון דברים. על התמונות בפייסבוק שהעלו חבריי בחוסר רגישות משווע, של נקיקי הסלעים ומימי הטורקיז, המחוזקים בפילטרים מוציאי צבעים ועיניים ("אני שונאת אתכםםםם" זאת תגובה לגיטימית?), על האוטובוס שלא הגיע, על שמאוחר מדי (הייתי שם יותר משעתיים), על המלחמה המזופתת, שרק הולכת ומידרדרת. במקום היי קיבלתי דאון. חתיכת דאון.
רק למחרת התברר העניין. נוצות, קעריות, קולנים ושמנים – שום דבר לא מנצח תסמונת קדם וסתית. "את חייבת ללמוד לפרגן", אמרו לי חבריי על בירה בערב שאחרי, "אנחנו יכולים ליהנות גם בלעדייך". "לעולם לא!!" צעקתי. בחזרה לעבודה פנימית, אם כך.
שורה תחתונה: עונג לא קונבנציונלי.
נוצה לבנה - 305 שקל לטיפול של כשעה וחצי, 052-8311577.
רוצים לכתוב לקליה? kalia.mor@mako.co.il