כל בנאדם שאני פוגשת, אני שואלת אותו איך הוא מאונן.
לא, לא אני, אני מחכה עם זה קצת. זה מה שאומרת לנו דורית בר, מנחת הסדנה למיניות מודעת שאני נוכחת בה ביום שישי בבוקר בבית דניאל שעל גדת הירקון. מוקדם מדי בבוקר, אם שואלים אותי. לצדי יושבים גברים ונשים בגילים שונים, חלקם בזוגות, חלקם סולו. אנחנו מדברים על מין ועל אינטימיות, על זוגיות ועל התפתחות, כי מותר לדבר על הכל. על עונג, על אורגזמות, על אתגרים בתפקוד, על תשוקה ועל כל מה שמטריד אותנו. כי בתחום המיני הצעד הראשון של כולנו הוא להסכים לפתוח את מה שבדרך כלל אנחנו מסתירים. להשתחרר ממחסומים של בושה ומבוכה ולהמס אותם. בדיוק כמו התפתחות בתחום העסקי או הורות טובה, אנחנו יכולים להיות גם מיניים יותר. אנחנו עושים דמיון מודרך וגם תרגילים. אבל בואו נתחיל מהתחלה.
עוד בערוץ הנשים:
- מדענים גילו את האיבר שאחראי לאורגזמות נשיות
- מצעד שירי החופה הכי פופולריים בישראל
- למה נשים במינוס לובשות בגדי מעצבים?
בסופו של דבר אני מגיעה בשעת שקיעה לשכונה מלאת טבע ואוויר, שכונת וילות רחבות ידיים עם נוף לים ושמים ורודים-כתומים. ובאחת מהן, ליד חתול אדמוני עם סינר לבן שאני כמעט מפלחת לתיק, מתגוררת דורית.
לא רק בין הסדינים
לפעמים אני מרגישה כאילו אני עומדת בטיילת מעבר לכביש, מחכה ששטף התנועה ייעצר ויאפשר לי לחצות ולהגיע לחוף. יש שם אנשים שרוחצים בים, וחול חם ושמשיות צבעוניות. יש שם קיץ וענבים וחופש. יש שם אושר. ועוד מעט, ממש תכף, גם אני אהיה ביניהם, ואטבול במים הקרירים עד הצוואר ואעצום עיניים. אבל התנועה לא עוצרת, ואני מחכה ומחכה, והשמש נוחתת לי על הראש כמו עורב כעוס. הים עושה צעד קדימה, שניים אחורה, ואני באותו מקום. כל כך קרובה, ובכל זאת.
נשים רבות מרגישות כך לגבי הנאה מינית, ואורגזמה בפרט, ואין שום סיבה בעולם בעיניי לשאת את זה. למזלי הרב, בתחום הזה אני לא מתלוננת בכלל, להפך, ככה אני מרגישה לגבי מערכות יחסים, לפחות לכוונה המיינסטרימית שלהן, ולגבי אושר בכלל, אבל לא לגבי כל מה שקשור לעונג באשר הוא. ולכן הגעתי סקפטית לעין הים. כל האוטובוס-רכבת-מונית האלה כדי להתייצב אצל מטפלת שמתמחית בתחום האחד שבו הכל - טפו טפו טפו חמסה חמסה חמסה - בסדר גמור? והרי לא חסר על מה לעבוד, אז למה לבזבז את הזמן.
אז זהו, שלא. תחום המיניות הוא הרבה יותר ממה שקורה בין הסדינים. הוא גם ליטופים וחיבוקים וקשר עין ואינטימיות ומילות אהבה והערכה. ובכל הרשימה הארוכה הזאת כל אחד יכול להעשיר את עצמו ולהתפתח ולפתח, וגם אני.
אני עולה אחרי דורית במדרגות המובילות לקומה השנייה ולתוך הקליניקה הקטנה והאינטימית, ואנחנו מתחילות לדבר. היא שואלת שאלות אישיות, ואני עונה בפתיחות ככל האפשר. אנחנו מגיעות למחסומים הניצבים בדרך לקשר, כמו התחושה הנעימה המתקראת חרדת נטישה, ואז מנסחות את התפיסה המשלימה – אני בטוחה ורגועה – ומכאן זורמות בנתיבי הדמיון המודרך, לאחר נשימות אל המוח והרפיה כללית, ומקימות לחיים סצנות שבהן הזהות החדשה שלי, הבטוחה והרגועה, באה לידי ביטוי (אני בפריז, בערב לכבוד צאת התרגום לצרפתית של הספר שלי שהפך לרב מכר, בפתחו של רומן סוער עם העורך המאוד-מאוד חמוד בהוצאה לאור ועם כוס יין ביד, אם אתן מתעקשות לדעת). מה שנקרא, fake it till you make it. שעתיים חולפות ביעף, התחושה טובה, ודורית מסבירה איך היתה מחזירה אותי לטראומות קטנות ומשקעים גדולים בעברי בדמיון המודרך כדי לנטרל את ההשפעה שלהם, אם רק היו לי 650 שקל לפגישה. אני יוצאת אל תוך הלילה שירד בתחושת אופטימיות. אני בטוחה ורגועה.
גברים רגישים יותר?
והנה אנחנו שוב בבוקר יום שישי, בסדנה שמתרחשת שבועיים לאחר מכן, בהנחיית אותה דורית בר, הפעם בתל אביב. גם כאן אנחנו עוסקים בדפוסים המכבידים שלנו. כשאחת הנשים אומרת שהיא לא מרגישה שמישהו יכול לאהוב אותה, דורית מבקשת מכל מי שאי פעם אמרו לו שאוהבים אותו והוא לא האמין לזה שירים יד. כמעט כולם מרימים. אין דפוס שמישהו פגש שלא פגשנו כולנו, היא אומרת, השאלה היא רק מה בפוקוס שלנו באותו רגע. אנחנו כותבים איך האמונות האלה גורמות לנו להרגיש, ומהו הרווח המשני של הדפוס, כי לכל דפוס יש רווח, וגם כאן אנחנו נכנסים לזהות החדשה, המנוגדת, באמצעות דמיון מודרך (אנחנו נושמים אל שני צדי המוח וגם למערכת המין). אחר כך אנחנו מדברים על מיניות נשית לעומת גברית (לכל אחד יש גם וגם, וטוב שכך), על מאבקי כוח בתוך מערכות יחסים ועל ההשלכות הלא נעימות של פורנוגרפיה. יש גם ניסיונות שכנוע להירשם לסדנאות העומק הקרבות. קצת יותר מדי, לטעמי.
מחשבה יפה שדורית מעבירה: למרות איך שזה נראה, גברים דווקא רגישים יותר מנשים בכל הנוגע לאהבה ואינטימיות. בדיוק בגלל זה יש להם יותר שכבות של הגנה בתחום. מה שאנחנו קוראות - אטומים. ויש בזה משהו, גם אני שמתי לב בקשרים שלי להשתבללות הגברית כשמנסים לגעת להם בלב, לקוצים הנשלפים באופן רפלקסיבי. איך הם מתקרבים ומיד אחר כך בורחים, מושכים בצמה ונעלמים. והרי הסטטיסטיקה מראה שהרבה יותר גברים הורגים את עצמם מרוב אהבה (או את הנשים שלהם, אבל זה כבר סיפור אחר). כמו שאישה רוצה שגבר יתייחס לגוף שלה ברכות, אומרת דורית, כך היא צריכה להתייחס אל הלב שלו ברכות. נרשם.
מסקנה מועילה שהיא משתפת אותנו בה: מערכת יחסים זוגית היא לא מרחב לסיפוק צרכים, ובטח שאינה יכולה לספק את כל הצרכים שלנו. היא נועדה לגרום לנו להתפתח. האחריות לאושר שלנו ולסיפוק הצרכים שלנו היא עלינו בלבד.
להסתכל בעיניים
לקראת הסוף אנחנו מתהלכים ברחבי החדר לאט עד שאנחנו נעצרים מול מישהו ומסתכלים לו בתוך העיניים. זה נמשך הרבה מאוד זמן, וזה מביך, למרות שלבחורה שעומדת מולי יש עיניים יפות וחיוך נוגע ללב. אחר כך מי שרוצה מתקרב עוד קצת, ועוד קצת, ונותנים ידיים ובסוף מתחבקים. זה אולי נשמע לכם איום ונורא, אבל לי באופן אישי היה דווקא הרבה יותר קל לתת יד ולהתחבק מאשר להסתכל בעיניים. עוד נקודה למחשבה. אני הולכת לעשות את זה הרבה יותר בקרוב, ומבטיחה לדווח על הממצאים.
לפעמים אני עומדת בטיילת, הים מעבר לכביש, מחכה ששטף התנועה ייעצר ויאפשר לי לחצות. לפעמים הוא פשוט עוצר, ואני חוצה ומגיעה אל החול, ורצה אל תוך המים.
דורית בר - מיניות מודעת המיני סדנה הבאה תתקיים בחדרה 19.9. לפרטים נוספים
077-4336030, doritbar.com@gmail.com
רוצים לכתוב לקליה? kalia.mor@mako.co.il