מה לא נכתב על קמפיין metoo#, שנדמה שהפך כבר לתנועת נשים גלובלית ולא רק להאשטאג המקדים לסיפורי תקיפות מיניות. "מי טו" הוא ביטוי שמעלה על סדר היום את מציאות חייה של "האחרת", היא האישה, כפי שכינתה אותה ההוגה הפמיניסטית סימון דה-בובואר בספרה "המין השני". דה-בובואר גם טבעה את הביטוי "את לא נולדת אישה, את נעשית אישה", ובכך האירה לנו את האופן בו החברה והתרבות מלמדות אותנו כיצד להתנהג – ומי אנחנו "אמורות" להיות. אבל לא רק על ה"אמורות" דה-בובואר דיברה, אלא גם על האמורים. כלומר, נשים וגברים נעשים "מה שהם" מתוך המסרים, הנורמות והחוקים החברתיים שחלים עליהם. מתוך המסרים הגלויים והסמויים אנחנו למדים מה מותר ומה אסור, מה מצופה ומה בזוי – וכל זאת באמצעות התקשורת עם הורינו, חברינו וקהילתנו. בקיצור, אנחנו "מיישרים" את עצמנו בהתאם לציפיות החברתיות, שבהיבט המגדרי, קרי גבר או אישה, באות לידי ביטוי ביתר שאת.
עיתון ה"גרדיאן" הבריטי דיווח בסוף השבוע האחרון כי מחקר מצא שההתעסקות בתפקידים המגדריים של בנים ובנות בגיל ההתבגרות אינטנסיבית ביותר ומובילה בסופו של דבר לאמונה הרווחת כי הבנות פגיעות יותר מהבנים. על פי המחקר, בתקופת הילדות ובגיל ההתבגרות מתעצבת התפיסה שבנים הם "עצמאיים וחזקים", ובנות פחות, ובנוסף ילדות לומדות להדגיש את המראה הפיזי שלהן ונראות כמטרות פוטנציאליות וכקורבנות, ואילו הבנים נתפסים כ"טורפים". השורה התחתונה היא שהחלוקה על בסיס מין משתרשת והופכת להיות הדבר ה"טבעי".
יכול להיות שאתם קוראים את זה וחושבים – נכון, בנים באמת יותר חזקים מבנות, כך ברא אותנו הטבע או אלוהים. ויכול להיות שזה נכון. אך השאלה היא לא מי יותר חזק, אלא אילו משמעויות אנו נותנים להבדלי החוזק הללו. האם אנחנו מגבילים בחירות מסוימות, כמו בחירות מקצועיות או בחירות הקשורות למראה החיצוני של בנים ובנות, רק כי הושרשה בנו תפיסה מסוימת שבנים צריכים לעשות משהו אחד ובנות משהו אחר? עיקרו של המחקר היה במסקנה שחינוך מיני וחינוך לשוויון מגדרי, מקטינים את היקף התקיפות המיניות, בשל השינוי התפיסתי שהם יוצרים בפרדיגמות של ילדות כ"קורבנות" ושל ילדים כ"טורפים".
"אני חושבת שהרעיון של המחקר מאוד נכון", אומרת מיכל דליות, יועצת משפחתית בבית-ספר להכשרת יועצות משפחה. "כיום יש נטייה לחשוב שכאשר אנחנו מדברים על שוויון מגדרי, אנחנו מדברים עם הבנות בלבד על זה שהן שוות, על זה שהן יכולות. אך אין לקיים את השיח בקרב בנות בלבד. השיח הפמיניסטי חייב להיות עם הבנים. המטרה היא שאמא תגדל בן פמיניסט. כשזה יקרה, דברים יתחילו לזוז ולהשתנות".
כיצד את רואה את התפיסות הבעייתיות שפוגעות בנשים?
"לדעתי זה בא מאיזשהו מושג של גברים, של בנים, שמחונכים לומר "אני יכול", "אני החזק" ו"אני אקח את מה שאני רוצה". זה בדיוק כמו לגנוב. ראיתי משהו ואהבתי, אז לקחתי אותו. לא מגדלים את הבנים על זה שהאישה היא שווה ואני לא אמור לקחת ממנה משהו בכוח".
דליות טוענת שאין לה בכלל ספק שחינוך מגדרי ישווה את מעמד האישה לגבר. "התפיסה תהיה שאני אמור לתת לאישה כבוד כמו שאני מכבד את החבר שלי או את עצמי, כי היא אדם בדיוק כמוני".
יש שמדברים על התקיפות המיניות, משהו שהיה חלק מ"רוח התקופה". מה דעתך על כך?
"אני חושבת שזה לא נכון, זה עניין של אישיות, של אנושיות. תראי, אני רואה את בעלי, שלא חונך בחינוך פמיניסטי, ושנינו גדלנו בתקופה שונה מבחינת חינוך מגדרי. אבל כשבעלי שומע את עניין ההטרדות והתקיפות המיניות הוא רוצה לקבור את עצמו. הוא יודע שנשים הן בנות אדם – ויודע מה עושים ולא עושים. מבחינתו זה המקום הכי נמוך שגבר יכול להגיע אליו. לכפות את עצמך על מישהו אחר? זה מזעזע. המקום הזה, בו אתה מרשה לעצמך לגזול את נפשו של אדם אחר, זה בלתי נתפס בעיני חלק מהגברים וחלק מהנשים".
ועדיין, רק חלק.
"כן. ולכן המאבק חייב להיות רדיקלי ולוחמני. אין מנוס מכך. קורים דברים טובים, ועדיין התהליך איטי מאוד".
אז אם חינוך הוא עניין איטי, מה אפשר לעשות?
"תופתעי לשמוע, חינוך הוא לא תהליך איטי בכלל. חינוך זה דבר מאוד קצר. לחנך מישהו למשהו לוקח בערך 7-8 שנים. הבעיה האמיתית מתחילה כשאנחנו מדברים על שינוי פרדיגמות. לאנשים יש דעות קדומות. מי שם את הדעות האלה בראש שלנו? ההורים. ומי להם? ההורים שלהם, וכן הלאה. את זה צריך לעקור ולייצר שינוי, וזה הרבה יותר איטי והרבה יותר קשה. חינוך מגיל אפס הוא הרבה יותר קל כי כל מה שאנחנו אומרים נתפס מיד. זו הופכת להיות הדעה הרווחת, ברירת המחדל".
"מורות יהנהנו יותר לבנים כאשר הם מדברים, משמע יתנו להם יותר אישור וחיזוק לדבר"
אחד הארגונים הבולטים לשינוי הפרדיגמות במערכת החינוך, הוא ארגון "מכנה משותף", שהוקם על ידי דוקטורנטיות למדעי המוח באוניברסיטה העברית ופועל להעלאת מודעות וחשיבה ביקורתית לגבי סטריאוטיפים מגדריים. "אנחנו פועלים בבתי ספר ומעבירים סדנאות בנפרד לבנים ובנות ואז מעבירות מערכי שיעור לצוות המחנכות והמחנכים שימשיכו את העבודה על הנושא", מתארת אידית שאולי, מנכ"לית "מכנה משותף"; "אנחנו מדברים על כלים פרקטיים, מה אפשר לעשות כדי לקדם שוויון מגדרי".
אתם מצליחים להשפיע על התלמידות והתלמידים? נראה שקשה לשנות את דפוסי המחשבה הקיימים.
"נכון, זה מורכב ויכולת ההשפעה שלנו קשורה מאוד לתגובת הצוות החינוכי. לפעמים אנחנו מרגישות שאנחנו צריכות עוד מפגש או שניים עם הצוות כדי לפרק התנגדויות. יש אנשים שקצת נלחצים מהמילה 'פמיניזם'. מלבד זאת, הרבה פעמים אנחנו מגיעות למצבים שאומרים פמיניזם – ומבחינתם זו העצמת נשים אבל לא מתייחסים לצד הגברי. מבחינתנו שני הצדדים נפגעים מהמצב הקיים. נכון, נשים מפסידות יותר מבחינה כלכלית וחברתית אבל לכל מגדר יש את החסרונות שלנו. למשל, אצל בנים ההפסד מתבטא בחוסר לגיטימציה להבעה רגשית. ב'מכנה משותף' אנחנו לא באות רק להעצים נשים, אלא לקדם שוויון מגדרי בחברה, כדי שכל אחד ואחת יוכלו להיות מודעים להשפעה של הסטריאוטיפ עלינו ועל הבחירות שלנו".
יש שלב בו את מפסיקה להיות מושפעת מהסטריאוטיפים?
"אני לא חושבת. גם אם אני מגדירה את עצמי כפמיניסטית ואני מאוד מודעת, עדיין אני אעשה את ההטיות האלה. למה? כי ככה גדלנו. בסופו של דבר אנחנו מחפשים קיצורי דרך כדי להתנהל בעולם, ומחלקים אותו לקטגוריות. השאלה שצריך לשאול היא מה אנחנו מחשיבים כחיובי או שלילי. לדוגמה, אם אני אגיד לגבר שהוא נשי, זה מעליב. זה שלילי. ואם אגיד לבת שהיא טום בוי – זו מחמאה. היא "עלתה בדרגה". וזו המשמעות שאנחנו נותנים ל"נשי" ו"גברי", שאנחנו מבקשים לבחון מחדש בעשייה החינוכית שלנו".
את רואה השפעה של הפעילות שלכם במערכת החינוך?
"הרבה פעמים אנחנו רואות במשובים שאנחנו מעבירות לאחר סדנה, משפטים כמו 'וואו, זו פעם ראשונה שאני מבין שבנים יכולים גם להרגיש'. דבר נוסף שבולט לעין זו התפיסה השונה של בנות ובנים ביחס להצלחה או כישלון. בנות ייטו לנכס את הצלחתן לגורם חיצוני ולא לעצמן, ובנים ההפך. הם ייקחו אחריות על ההצלחה ויתגאו בעצמם. זה לאו דווקא ככה תמיד, אבל כן יש נטייה. בסופו של דבר הנטייה משפיעה על הבחירות שלנו, על ההתנסויות שלנו, וכמה אני מוכנה ללמוד להיכשל. זה איזה עידוד חברתי אני מקבלת".
אם היית שרת החינוך, מה היית עושה אחרת?
"אני חושבת שחינוך מגדרי צריך להיות חלק בסיסי ממערכת החינוך, בעיקר לצוותי הוראה ולגננות. צריך להתחיל אותו מגיל צעיר. להעביר אותו גם בסדנאות הורים ולא רק לילדים ולילדות. כרגע מערכת החינוך יוצרת שיעתוק של הסטראוטיפים, אפילו בניואנסים הקטנים".
במה למשל?
"מורות יהנהנו יותר לבנים כאשר הם מדברים, משמע יתנו להם יותר אישור וחיזוק לדבר. הכל כמובן מגובה במחקרים. תראי, בסוף אלו המסרים שאנחנו מעבירים לילדים ולילדות. התוצאה היא, כששואלים שאלה בכיתה, אז לרוב בנים יגיבו יותר מהר מאשר בנות. בנים יגידו ואז יבדקו, ובנות ייטו לבדוק וייזהרו מלטעות".
העצות של "הגרדיאן" לקידום שיח מגדרי מכבד
1. שימו לב איך אתם מדברים על גבריות: האם מאדירים אותה? האם אתם מקשרים אותה לאלימות? לצעקות? כיצד אתם מגיבים לילדים שמביעים רצון לעסוק בדברים שנחשבים "נשיים", כמו אחות, למשל?
2. אם אתם רוצים לדבר על קמפיין מי טו, תוכלו להביא לכיתה מספר פרשיות עיקריות ולדון עליהן ביחד. לשאול – מדוע התרחשה ההטרדה המינית? מדוע גברים הם הרוב המכריע בתקיפות מיניות? כיצד ניתן להימנע מהתנהגות המעודדת הטרדה מינית? חשוב שתגרמו להם לחשוב בצורה ביקורתית על הנחות היסוד, הפרדיגמות, שמשפיעות על התנהגותם.
3. אל תחזקו רעיונות כמו "בנים יהיו בנים": זה מנרמל פעולות מזיקות ומסוכנות. התפיסה הזו מייצרת ציפיות נמוכות מבנים, וחוסר יכולת לייצר שינוי חברתי כדי לחיות בחברה טובה יותר. ערערו על מה שנחשב "טבעי".
4. הימנעו מהאשמת הקורבן והסבירו את המשמעות של תפיסה כזו. מדובר בחשיבה נפוצה בקרב רבים, היו סבלניים אך אל תכילו ותבינו אותה.
5. כמחנכות ומחנכים, עליהם להיות מודעים יותר לעצמכם, לשים לב לתגובות ולהטיות שלכם כלפי תלמידים. האם אתם מעניקים לכולם יחס זהה? האם צבע העור משפיע? המשקל? הבגדים? גלו חמלה כלפי כולם – ללא הבדלי דת, גזע ומין. מי יעשה את זה אם לא אתם?