"אמרתי לרופאים שאני לא מוותרת על הרחם שלי"

הייתי בת 24 כשפספסתי הריון מחוץ לרחם והחצוצרה התפוצצה. היה לי הרבה מזל כשיצאנו מהר לבית החולים סורוקה בבאר שבע. נסיעה של שעה וחצי מהישוב ספיר בערבה שבו אנחנו מתגוררים. כשהגענו הייתי כבר בקריסת מערכות עקב דימום פנימי, ונאלצו לכרות את החצוצרה בניתוח חירום. הזמן עבר, ועם חצוצרה אחת ועם כל הניסיונות הריון נוסף כבר לא הגיע בקלות. לא שמנו לב ועברו כבר שבע שנים.

באותה התקופה אמא שלי הייתה אחרי סבב טיפולים והקרנות אחרי שהיא חלתה בסרטן השד. הפעם הראשונה שהיא חלתה הייתה בשחלות בגיל 45, אז גם כרתו את הרחם. העובדה הזו תמיד ריחפה מעל הראש, והרופאים ואני ידענו שאני בסיכון, כשהזרקת הורמונים עלולה להיות מסוכנת.

עברה עוד שנה וראינו שאין ברירה וחייבים לחזור לטיפולי הפוריות. החלטתי להתקשר ולקבוע תור לרופא המטפל שלנו, אבל יום לפני אמרתי לעצמי שאעשה עוד בדיקת הריון כי המחזור איחר בכמה ימים. חשבתי לעצמי "מה הסיכוי?" ואז – פס נוסף. בעלי ואני לא האמנו, בקושי הצלחתי להתאפק עד יום ראשון ורצתי למרפאה לוודא את הדבר בבדיקת דם. אני בהיריון.

ההיריון עבר כמו ריחוף על ענן, ללא שום סיבוכים. הדבר הראשון שאמרו לי אחרי הלידה היה "עכשיו תראי שייפתח הזרם והשני יגיע מהר", וגם "תנצלי את ההורמונים של אחרי הלידה, אל תחכי". אבל טוב שחיכיתי. לא הייתה לנו עזרה, ואני ובעלי תפקדנו במשמרות עם תינוק שסבל מגזים ולא ישן בלילות. במקביל אני נכנסתי לדיכאון של אחרי הלידה, ואפילו הזוגיות שלנו כמעט התפרקה. איכשהו שרדנו והתחלנו לחשוב שהגיע הזמן לנסות שוב, וכך חזרנו לטיפולי פוריות.

ואז זה קרה. הסרטן של אמא שלי חזר והפעם היה הרבה יותר אגרסיבי. טיפולי הכימו היו חזקים, שיבשו את כל מערכת הדם והיא לא החזיקה מעמד, זה היה פתאומי ומהיר היא נפטרה בגיל 55.

בינתיים אצלי החלו דימומים בין מחזורים והגעתי לרופא נשים שעשה לי בדיקת פאפ. הוא העריך שככל הנראה יש משהו אבל זה רק אקטרופיון ואפשר לטפל בזה בצריבה. אחרי חודש הגיע הטלפון ממנו שאני צריכה לקבוע תור דחוף לקולפוסקופיה – הבדיקה חזרה ונמצא אצלי וירוס הפפילומה מזן 16, הזן המסוכן. לפעמים אני חושבת לעצמי שאת כל הסיפור שלי יכולתי לחסוך אילו רק הייתי מודעת לכך שקיים חיסון שמונע את היווצרות המחלה הזו.

הרופא לקח ביופסיה ישירות מהגידול ואמר לי לחכות לתשובות. הוא כבר הבין על מה מדובר אבל לא יכול היה לספר עד התשובה הרשמית מהמעבדה. במקביל הוא הסביר שכנראה הווירוס כבר קיים שנים ועכשיו הוא התעורר וגרם לשינוי בתאים.

ואז הגיעה הבשורה: "הבדיקות חזרו, הגידול ממאיר. כלומר סרטני. ההמלצה שלי במידה וזה אפשרי היא לנתח במהירות, להוציא הכל ביחד עם הרחם. אם תרצי עוד ילד תוכלי לחשוב על פונדקאות".

באותו הרגע כל הדם זרם לראש. סוג של תגובה הישרדותית. ראיתי שחור והאוזניים נסתמו, ופשוט התמוטטתי בבכי. חשבתי – זהו, זה הגיע גם אליי. חודשיים בלבד עברו מאז שנפרדתי מאמא שלי, ולחשוב שכל הזמן הזה גם אני הסתובבתי עם סרטן משלי. קיבלתי החלטה שאני לא מוותרת ויוצאת למלחמה.

"מה אם הייתי עושה את החיסון? הכל היה יכול להימנע. הייתי יכולה לחסוך מעצמי, מבעלי וממשפחתי את המסע המפרך הזה. אני מצטערת על כל רגע שלא הייתי מספיק מודעת"

"אמרתי לעצמי שיש אופציה אחרת"

ידעתי שאני חייבת קודם כל ביטחון, ולפני הכל קבענו עם מומחה פוריות שהסכים לקבל אותנו. העדפתי לסיים עם זה לפני כדי להיות רגועה – פחדתי שהשתלות יפגעו. באותו ערב הוא נתן לי את המרשם וההנחיות להורמונים. באותה הלילה (22:00) חיפשנו בית מרקחת פתוח וחזרנו עם המזרקים. הזרקתי באותו ערב, וכבר שכחתי כמה התהליך הזה היה קשה וכמה ניסיתי להימנע ממנו. אך עכשיו הוא הגיע בעוצמה כפולה, מלא מעקבי זקיקים, שאיבה בהרדמה מלאה, הפריה והקפאה של 11 עוברים.

כדי להבין מה הגודל של הגידול ואם הוא חדר לאיברים סמוכים – חייבים לעשות MRI. אם הוא חודר, לא ניתן לבצע ניתוח. הפענוח של ה-MRI מבית החולים התעכב יותר מחודש. אז החלטתי לעשות בדיקה נוספת באופן פרטי. יום למחרת קיבלתי תשובות: "אין חדירה לאיזור הסמוך לצוואר הרחם בגודל של כארבעה ס"מ". למרות זאת, יום למחרת מגיע הפענוח מבי"ח שאמר "יש חדירה" (לאזור הסמוך לצוואר הרחם) ובו צוין גודל שונה. התקשרתי שוב כדי לוודא, ולאחר בדיקה נוספת אמרו שאלו התוצאות. כאן הבנתי שהיה לי מזל גדול שהפענוח מבית החולים התעכב כי אחרת לא הייתי פונה באופן פרטי לחוות דעת נוספת (שהתבררה כנכונה).

כל הרופאים התעקשו שהפתרון במצב שלי הוא כריתה של הרחם יחד עם צוואר הרחם כמניעה, אבל אני התעקשתי שזה אפשרי לשמור על הרחם. אני זוכרת את הפעם הראשונה שאמרתי את זה, הרופא מולי התנגד ואמר שאני לא פועלת נכון וציין, שאני צריכה להגיד תודה שאני יכולה לסיים הכל ושלא אצטרך הקרנות וטיפולים. אבל אני לא הייתי מוכנה לוותר. עניתי שאחפש מישהו שיהיה פתוח לרעיון שבו נוכל להוריד רק את צוואר הרחם.

כנראה בגלל שראיתי את אמא שלי גוססת כשהיא ממשיכה לקבל כימותרפיה בכל מחיר, נשארה איתי הטראומה, ולא הצלחתי מאותו רגע לעשות שום צעד בביטחון מלא. ידעתי שאני חייבת לפעול מתוך הגיון ובלי לחץ, להבין את ההשלכות ולהבין מה המצב האופטימלי להחלים בלי נזקים לטווח ארוך.

בשלב הראשון ניסיתי להרוויח זמן. התמקדתי בתזונה, תוספים והורדת סטרס כחלק מאורח חיים. יריתי לכל הכיוונים, לקחתי הכל מהכל, הספיק לי שמישהו שמע ממישהו שזה עזר - גם את זה אני מנסה.

הבנתי שהסרטן זה עסק מורכב. אין קיצורי דרך ואין ביטחון שלא יחזור בעתיד. נכנסתי לכל הקבוצות בפייסבוק שקשורות לסרטן צוואר הרחם כדי לשמוע מאחרות על ההתמודדות שאחרי, והבנתי שיש מקרים שגם הורדת הרחם לא מבטיחה שהסרטן לא יחזור במקום אחר, למשל באזור הנרתיק והאגן. הרבה תיארו שהן סובלות מתופעות פיזיות ונפשיות בכל מה שקשור לנשיות ולמיניות.

בינתיים עברתי אצל לא מעט מומחים, כולם באופן פרטי, והדבר היחידי ששמעתי הוא אותו דבר בדיוק: "את חייבת לוותר על הרחם" . אחרי כל מפגש כזה עם רופא הייתי יוצאת עם התקף חרדה, מסתכלת על בעלי כדי לקבל איזשהו חיזוק, והוא היה מסתכל עליי חצי מפוחד וחצי מבולבל. הייתי שואלת אותו - "מה לעשות? אני עושה טעות?" הוא ענה לי שבסוף ההחלטה היא שלי. נשמתי עמוק ואמרתי לעצמי שיש אופציה אחרת. חייבת להיות.

יום אחד רופאת המשפחה שלי התקשרה לשאול לשלומי ולבדוק למה לא התחלתי את הטיפול שהציעו לי בבית החולים, עניתי לה שאני לא מסוגלת להוריד את הרחם. אחרי מאמצים ובירורים היא מצאה את ד"ר גבי הרן מבית החולים רפאל. הגעתי אליו מיואשת. הכנתי את עצמי לשמוע את אותו הדבר. אבל אז הגיע האמרה שכל כך חיכיתי לה – "אני מבין שאת ממש מתעקשת לשמור על הרחם, במקרה אני מתמחה בסוג הניתוח הזה", הוא הסביר שהוא ופרופ' נוסף, עוזי בלר שמו, הם מהחלוצים בארץ בתחום הזה. "אם הבדיקות תקינות ואין שינויים בגידול, בתוך שבועיים זה קורה" הוא אמר. הייתי בעננים. ד"ר הרן ציין שהניתוח לא פשוט אבל הרגשתי שסוף סוף התקווה חוזרת. הוא הבין בדיוק מה אני מבקשת.

בהמשך התברר שסוג הגידול שלי הוא קל יותר עם פרוגנוזה טובה, כזה שפחות שולח גרורות, מה שמגביר את ההצלחה לטווח ארוך. אז כנראה שמשהו מכל מה שעשיתי עבד, אחרת אין לי דרך להסביר את זה.
הגיע זמן הניתוח. חתמתי שאם במהלך הניתוח יראו שיש נגעים ברחם, מורידים גם אותו ונרדמתי בחשש. כשהתעוררתי עדכנו אותי: "ליה, הניתוח הצליח". הרגשתי סוף סוף שלווה.

ההתאוששות הייתה לא קלה פיזית ונפשית. היו לי התקפי היסטריה של בכי ורעד, ורק כשהגעתי הביתה לאט לאט חזרתי לעצמי. ואז הגיע השלב של חשבון הנפש. מה אם הייתי עושה את החיסון? הכל היה יכול להימנע. הייתי יכולה לחסוך מעצמי, מבעלי וממשפחתי את המסע המפרך הזה. אני מצטערת על כל רגע שלא הייתי מספיק מודעת. מחשבות נוספות צפו, אולי כל זה היה מתנה מהיקום לאותת לי שאני לא שומרת על עצמי. היום הבנתי שהסרטן הוא חלק ממני, תאים שהגוף שלי ייצר כי משהו השתבש. זה עזר לי ללמוד שאני צריכה לשמור על עצמי בריאה בכל המובנים. הסרטן תמיד יישאר איתי ברקע גם אם הצליחו להוציא את הגידול, אני חיה איתו בשלום ואני עושה את השינויים בהדרגה מיום ליום.