כשהייתה הרקדנית והיוצרת אוריָן יוחנן (36) בת שש היא הלכה לשוק מחנה יהודה עם אביה ואחיה. "שני חרדים הציעו לאבא שלי ולאחי להניח תפילין. כשקפצתי ואמרתי שאני גם רוצה לנסות, אמרו לי 'לא, מה פתאום. בנות לא מניחות תפילין'. זה יצר אצלי שאלות שהלכו איתי שנים אחר כך: למה נשים לא יכולות להשתתף? למה הן יושבות בעזרת נשים? למה הן צריכות להתכסות בשביל הגברים? ולמה אני סוג ב' בדת של המדינה שבה אני גרה?"
הנושא המגדרי מלווה אותה מאז, ובימים אלה היא מעלה את מופע המחול "גם זה יעבור לך": "הגיע אליי גבר להתקין מכונת כביסה ויש לי בכניסה לבית מדפים עם כל הנעליים שלי. הוא השתהה שם קצת ושאל אותי: 'למה את צריכה את כל הנעליים האלה?'. אמרתי לו שאני נהנית שיש לי מבחר, ואז הוא זרק לי 'טוב, גם זה יעבור לך'. זה נתן לי את ההשראה לשם המופע. גם בתור אישה אל-הורית אני נתקלת המון בביטול והזלזול הזה, כאילו שלא חשבתי על זה עד הסוף, ושאם הייתי חושבת הייתי מגיעה למסקנה אחרת. לאנשים מאוד קשה לקבל שאני מחוץ לתבנית".
כשאני אומרת שאני רקדנית אני רואה את הראש הכחול של האנשים מתחיל לעבוד
יוחנן החלה לרקוד בגיל שש. במופע, אותו יצרה יחד עם הרקדנית והיוצרת אילנה שרה קליר בלסן, מנסות השתיים לחקור תכתיבים חברתיים, החפצה ותרבות של אונס ואלימות כלפי נשים, ולהכניס את הצופה אל תוך החוויה הנשית - חוויה שכוללת, לתחושתה של יוחנן, גם הרבה מאוד סכנה במרחב הציבורי. כשהייתה בכיתה ג' שיחקה עם חברה בפארק בשכונת רמות בירושלים, שם גדלה, כשלפתע הבחינה בגבר חרדי עומד מאחורי השיחים ומאונן. החוויה הזו, לדבריה, נטבעה בה - ומאז, היא אומרת, אין יום שבו היא לא עוברת הטרדה מינית או חדירה למרחב שלה.
כרקדנית היא מרגישה את ההחפצה ביתר שאת. "כבלרינה שנראית סבבה אני חשופה נונסטופ לדעות לגבי איך שאני נראית, ויש בזה משהו מאוד מעייף", היא אומרת. "כשאני אומרת שאני רקדנית אני רואה את הראש הכחול של האנשים מתחיל לעבוד, ואז הם אומרים – 'וואי, אז את בטח ממש גמישה, את בטח יודעת לעשות שפגט'. לא משנה כמה את מקצועית ומסורה, בסוף איכשהו יצמצמו אותך לסך חלקי הגוף שלך".
ההטרדות המיניות, היא אומרת, נמצאות בכל מקום: "פעם הלכתי בדרום תל אביב ושני גברים מבוגרים ישבו שם ואמרו 'וואי וואי, איזה תחת יש עליה, בטח היא תיירת'. או פעם הלכתי כהרגלי עם עקבים ברחוב וגבר אחד זרק 'הנה הגיעה הסוסה'".
במקרה אחר היא הוזמנה להצטלם לפרויקט אופנה ובסיומו ישבה לקפה עם היזם של אותו אירוע. "ואז הבנאדם מתקרב אליי לאוזן ולוחש לי 'הייתי מת לטעום אותך'. באותו רגע לא הבנתי שזה מה שאני שומעת, חייכתי חיוך נבוך ובכלל לא קלטתי מה קורה עד שהפגישה נגמרה. רק כמה שעות אחר כך הבנתי מה נאמר לי ועלו בי הגועל והחלחלה, וגם זעזוע מהשיתוק שחוויתי כי את תמיד חושבת שתדעי להעמיד מישהו במקומו במצב כזה ולהגיד לו מה שמגיע לו לשמוע".
כחלק מתהליך העבודה ערכו יוחנן ובלסן מעין ניסוי חברתי: "ישבנו בטיילת בתל אביב, מכוסות לגמרי בבדים שאיתם אנחנו מתכסות ביצירה שלנו, והתחלנו להגיד בקול רם לגברים את הדברים שנאמרו לנו כנשים לאורך החיים ולהרשות לעצמנו להחפיץ אותם. למשל אם עבר גבר שרץ בלי חולצה, אמרנו לו 'איזה גוף, איזה בשר', ממש כמו שאמרו לנו". גם במופע מטרידות שתי הרקדניות את הגברים שבקהל. "זה גם אקט מרפא עבורנו, וגם בא כדי לשאול: 'איך זה מרגיש כשאנחנו לא מתעניינות בכם כבני אדם אלא רק רוצות להשמיע את דעתנו עליכם?'.
לדברי יוחנן בעקבות תנועת Me too עלתה המודעות לנושא השוויון המגדרי וההחפצה, אבל הדרך עוד ארוכה לעולם שוויוני: "אפשר להרגיש שינוי, גם ברחוב וגם בפאבים אני רואה יותר ויותר גברים שיודעים לשים להתנהגויות כאלה סטופ ולהתערב כשהם עדים למשהו לא תקין, אבל יש עוד הרבה עבודה לעשות עד שנקבל באמת יחס שווה, ונוכל לחגוג את המנעד האנושי והנשי שלנו במקום לנסות להצטמצם".