"בנשים שנוגסות בתפוח יש משהו שחוצה את הגבול"

אישה מחזיקה בפיה תפוח. לא נוגסת, לא מפילה. מה הדימוי הזה מעורר אצלכם? האמנית והרקדנית אפרת רובין (44) חשבה שלפוזה הזו יש משמעויות מעניינות, ובימים אלה היא מציגה את התערוכה "התפוח לא נופל' ובה ציורים של נשים מחזיקות בפיהן תפוחים. 

את העבודה על התערוכה היא התחילה ביולי 2020, בעיצומה של הקורונה. ללא הופעות מחול באופק, פרסמה רובין פוסט לא שגרתי ברשתות החברתיות ובו ביקשה מנשים בכל הגילים לשלוח לה תמונה שלהן מחזיקות תפוח בפיהן כדי שתוכל לצייר אותן. 36 נשים נענו לאתגר.

"התפוח מקושר בדרך כלל לסיפור עץ הדעת, שמתעסק במותר ואסור", אומרת רובין, "ובסיפור הזה יש סוג של האשמה כלפי האישה - היא זו שנגסה בפרי האסור ועברה את הגבול. בנשים שנוגסות בתפוח ומצטלמות איתו יש משהו שחוצה את הגבול הזה, אבל בלי להסתתר או להתחבא, בעוצמה ועם נוכחות חזקה".

הנשיות היא נושא שמעניין אותה. "יש לי עוד עבודות שעוסקות בנשיות המשתנה. בעיקר לאחר שהפכתי לאמא היה לי מקור השראה גדול ליצירה. האימהות, השינויים הגופניים וההורמונלים השפיעו ושינו את חיי, והרצון הוא לא להדחיק אותם אלא דווקא לבטא זאת החוצה דרך האמנות".

דימוי האישה והתפוח, היא מספרת, הופיע כבר ביצירות קודמות שלה. ביצירה הנוכחית כמעט כל הנשים ששלחו לה תמונות הן רקדניות בעצמן, עובדה שהוסיפה רובד נוסף: "רקדניות בוחרות לא לדבר, אלא לבטא את עצמן עם הגוף, ההבעה והרגש, וככה הן כאילו סותמות לעצמן את הפה מרצון", היא אומרת. "יש פה ניגודיות – מצד אחד התפוח סוגר, ומהצד השני התפרצות החוצה כי ההחזקה שלו בפה היא רגע לפני הנגיסה, והמתח הזה נמצא בציורים".

"בכל פעם שסיימתי ציור העליתי אותו לפייסבוק, וזה משך עוד ועוד נשים, זה נתן תחושה של שייכות, שהן חלק מקהילה", היא מתארת, "הן גם בחרו את הקומפוזיציה והעיצוב של הפריים, אני לא שיניתי כלום. התמונות המקוריות סיפרו לפעמים סיפורים שאפילו המצולמות לא שמו לב אליהם. חברה שלי מרומניה למשל לא ידעה שהיא צילמה את עצמה כשמאחוריה יש תמונת ילדות של אמא שלה, וכשהראיתי לה את הציור היא פתאום שמה לב ונורא התרגשה ואמא שלה נורא התרגשה. הנושא הנשי והאימהי קיבל פה חיזוק מהתת מודע".

בציור שעל ההזמנה לתערוכה מופיעות רובין ואמא שלה, בתמונה מימי הסגר. "אמא שלי בקושי הסכימה להוריד את המסכה בשביל התמונה. אני חושבת שרואים משהו מהריחוק הזה והפחד", היא אומרת. "מאחורינו אפשר לראות ציור שלי מימי לימודיי בבצלאל ופסלים שאמא שלי פיסלה. רואים את החיבור שלנו לא רק פיזית אלא גם במרחב סביבנו. התפוח לא נופל רחוק מהעץ".