שלוש רקדניות מטיחות את עצמן במלוא העוצמה ברצפה. יש הטחות ראש קלות, ויש תנועות של התרסקות עם כל הגוף. הפעולה הקשה הזו לצפיה היא חלק משמעותי מעבודת המחול "בדיונות", אותה מעלה הכוריאוגרפית והרקדנית אנאבל דביר במסגרת פסטיבל הרמת מסך, פרוייקט שיזם משרד התרבות והספורט ושמתקיים השבוע בסוזן דלל.
דביר, 31, גדלה בחולון בצל אלימות, וסגנון הריקוד הזה הוא, לדבריה, חלק מתהליך ההתמודדות שלה. "לאורך השנים חוויתי בבית אלימות נפשית ולפעמים גם פיזית", היא מספרת, "הייתה לי ילדות לא יציבה, ההורים שלי התגרשו כשהייתי בכיתה ג', אמא שלי חלתה במחלת נפש אחרי הגירושים ונדדתי בין הרבה מאוד בתים. אני מפרקת טראומות, פחדים וחרדות דרך האומנות". המופע משלב גם טקסטים גרפיים קשים. "החוויות האישיות שלי באות לידי ביטוי בהופעה, יש לי צרחה פנימית שיוצאת דרך הטקסטים. המחול מחזיר לי שליטה מסוימת ובחירה, ומייצר אצלי מקום של יציבות".
בִּדְיוֹנוֹת מאת אנאבל דביר from הרמת מסך on Vimeo.
בגיל 19 היא עזבה את הבית דרך היחידה לנערה של משרד הרווחה ועברה לחיות בדירה עם עוד צעירות ומדריכה. בזכות המסגרת הזו, היא אומרת, לא הגיעה לרחוב. בהמשך התחילה ללמוד באמצעות מלגות באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, סיימה בהצטיינות דיקן והמשיכה לתואר שני.
אל התנועות הנוקשות, החוזרות בכמה יצירות שלה, הגיעה אחרי שקרעה שרירים בירך. "בקושי יכולתי לזוז. ניסיתי לחפש מרחב פעולה ופתאום התחלתי לפתח תנועות מתוך הטראומות שחוויתי. שם התחלתי לגלות את ההטחה", היא נזכרת, "התחלתי לחקור מנגנונים של אלימות. חוויתי סוג של שליטה כשהגוף שלי נפגש בחומר אחר כמו רצפה, וכשזו הבחירה שלי. בריקוד הזה אני בוחנת מה קורה – מתי זה כואב, מתי זה נעים ואיך אפשר להרגיש כשיש לך כוח, לעומת רגעים שבהם את מפחדת שזה יכול להזיק לך", היא מתארת.
איך מבקשים מרקדניות אחרות לעשות את התנועות האלה? זה לא כואב?
"הן קיבלו את זה עם המון תשוקה ולא נבהלו, הן התרגשו לחקור את המרחב הזה. כמובן שיש כאלה שהיה להן קשה עם זה, כי בסוף לא כל גוף יכול לעשות את זה. לפעמים יש סימנים כחולים אחרי הריקוד, אבל זה לא כואב. הגוף לומד איך לנחות ולהשתמש במגע נכון כדי לעשות את זה כמו שצריך".
התגובה הראשונית של הצופים, היא מתארת, היא בהלה: "זה מייצר תחושה של 'אוי, זה מזיק ואלים. למה הן עושות את זה לעצמן?', אבל יש אנשים שבסוף אומרים לנו: 'אני רק רוצה לעלות על הבמה ולהטיח את עצמי ברצפה גם'. אנשים רוצים לחוות את העוצמה הזאת".
המופע כולל גם עירום חלקי. "באחת מהחזרות דמיינתי את הרקדניות ערומות למחצה, כשהן צבועות בצבעי גוף. המטרה היא לא סתם להראות חזה, אלא לשאול איך זה להטיח את העור החשוף שלי על הרצפה. הרקדניות מתחילות את המופע בלבוש צנוע ומתפשטות בהמשך. בהתחלה הייתה רתיעה, אבל עם הזמן התאהבנו במה שהעירום מאפשר לבדוק". דביר עצמה לא מופיעה בעירום: "אני לא מצליחה לחשוף את החזה שלי על הבמה. יש פה מתח שקיים ואני מתעסקת בו. לפעמים קשה לי עם זה שאני לא מתפשטת".
הרקדניות לא אדישות לתגובות של הסביבה לעירום. "הופענו ככה בגרמניה, ושם זה לא היה בכלל אישיו. כאן, בישראל, יש מתח סביב הנושא. דווקא במקום שזה הבית והמקום הקרוב זה לא פשוט. זה אתגר לרקדניות, אבל הן מאמינות בעבודה ומקוות שהעירום לא יהפוך להיות הנושא העיקרי".