חג שמח לכל הנשים. מי ייתן והשנה הזו תהיה שנה של שוויון בשכר, שוויון הזדמנויות ויחס מכבד לנשים. זו לא רר משאלה או חלום רחוק, וכולנו יכולות לעזור לזה לקרות. איך בדיוק? השנה, תנסו כולכן לא לקום מהשולחן בסוף סעודת החג.
כבר שנים שאת ונבחרת הנשים של הערב שמורכבת מאמך, מבתך ואחיותייך נבלעות אל תוך שרשרת החינוך להכשרת נשים שמתמקדת איך לא, בטיפול בגברים האחרים. אז נכון, לפעמים אח שלך מפנה את הצלחת שלו ובעלך אפילו הרחיק לכת והכין סלט. אבל הרוב הגדול והמכריע שאחראי על מלאכת הבישול, ההגשה והניקיון הן ללא ספק אנו - הנשים.
אני לא מציעה לך מרד, רק כמה דקות של מחשבה לפני שאת קופצת אל תוך החגיגה הבלתי שוויונית הזו. ואם את חוששת, תזכירי לעצמך שאת לא לבד. לכל אורכה ורוחבה של ארץ ישראל יושבות סביב שולחנות החג נשים לאות ועייפות מההכנות. הן לא מבקשות הכרת תודה גרנדיוזית וגם לא עיסוי רקמות, הן פשוט ישמחו אם לשם שינוי דוד עזרא יגיש להן את האוכל או יקום לרגע להביא את המלח שנשכח. את יכולה לנסות לנדב את החבר שהצטרף השנה, או בן הדוד הקטן שלא מצליח להתנתק מהסמארטפון. הם לגמרי יכולים לגשת ולעזור, הרי לא מדובר בכישרון יוצא דופן שרק נשים ניחנו בו.
רגע, הכלים פונו? תמשיכי לשבת. הציפייה שתעבדי בחג לא נגמרת במנות העיקריות, כי גם אחרי האוכל לא מחכה לנו לנשים רגע אחד של חסד. הגברים משחררים כפתור לצד אנחת רווחה ומפנים אלייך מבט. לא, לא נתקעה לך פטרוזיליה ירקרקה בין השיניים, זה פשוט בגלל שנולדת אישה והם נורא רוצים את הקפה והעוגה שלהם עכשיו. על פי המסורת תפקידך הוא כמובן להנעים את זמנם של האורחים, למלא את השולחן ולפנות אותו בתזמון מושלם יחד עם אחיותייך.
תמרדי גם באמך
המבטים הם עניין שראוי להתייחס אליו בעיקר אם את אישה צעירה שמתכננת התנגדות. המבוגרות ימזגו לך את המרק בעיניים כועסות, אמא שלך תתאכזב ותתמלא בושה ובמין מחאה פרטית משלה תגיש לך אחרונה את השאריות. הגברים מצדם ימשיכו לדבר על פוליטיקה, ביזנס, מסורת ומה שראוי שיעסיק אותם. עד שיבחינו בך בזווית העין ויתהו איך את לא חלק מהדיון על סבון כלים, במטבח, בטריטוריה הפרטית שלך.
ויש כמובן גם את הדילמה המוסרית, מצד אחד את רוצה להמשיך לשבת למרוד, ומהצד שני, האנוכיות והמצפון נוגסים בך למראה הנשים של הבית מתפעלות את הערב. איך את יכולה להמשיך לשבת – כשהן עובדות, איך את יכולה לעבוד – אם הם יושבים ולא עושים כלום? הדרך היא לעשות את זה יחד: כשהרבה נשים יחד בוחרות להתנהג אחרת, השינוי המהותי יקרה.
אני בטוחה שיש נשים שאצלן זה לא ככה, גם יש גברים שבוחרים לתת יד. אם מתוך עיקרון שיווני או סתם כמחווה. אבל זה בדיוק העניין – יש להם את היכולת לבחור. אני גם בטוחה שיש את מי שתגיד "אני אוהבת להיות במטבח עם הבנות ולרכל" וזו זכותכן, תיהנו. אבל תחשבו על האפשרות לקחת את "הריכולים עם הבנות" לשולחן עצמו בזמן שסבא הוא זה שמוזג את המרק כדי שסבתא תוכל להמשיך לדבר ולנוח. אפשר ומותר להעיר לו על זה. היום כולם וכולן יכולים להיות קרייריסטים. אז למה רק נשים נשארו עם עקרות הבית?
נשים לא נועדות "באופן טבעי" לשרת, רק עניין של הרגל. הרגל להתחמק מההנאה של עצמן לטובת האחר. הרגל של לפנות ולסדר כדי שהגבר בשולחן יוכל לדבר, הרגל לשכוח את עצמן כדי שיהיה נעים יותר לאחרים. מסתבר שהנשים היחידות שפטורות מעזרה הן במקרה הטוב מבוגרות ובמקרה הטוב יותר הן בהריון. ואז הן כמובן ממלאות את הייעוד שלהן בעולם. אבל האמת היא שיותר ויותר נשים כבר לא נהנות מארוחות חג. זה לא תענוג גדול לעבוד כל כך קשה בעוד שיש את מי שראוי לשבת ולאכול בנחת רק בגלל הבדלים של איברי מין אחרים שמגדירים את בעל הכבוד לצד המשרתת.
אז בחג הזה תנו להם לפנות ולהדיח את הכלים. תמרדו בכללים ובאמא שלכן ותנקטו עמדה, למדו את הילדות ואת הילדים שגם גברים עובדים בבית. יכול להיות שזה יקלקל להם את מצב הרוח, אבל הגיע הזמן להתחשב בעצמכן. הגיע הזמן לדרוש לעצמכן נחת. זה לא אנוכי, זה צודק וזה נכון. בהצלחה וחג שמח ושוויוני לכולנו.