בשבוע שעבר ציינו בישראל את שבוע הנערה, יוזמה של עמותת שוות לקידום שוויון מגדרי. במהלך השבוע הזה הגיעו נשים הגיעו לבתי הספר לדבר על מנהיגות. ככל הנראה לא הגיעו הרבה שרות, או שרות לשעבר, פשוט בגלל שיש כל כך מעט כאלה בהיסטוריה של מדינת ישראל. זו המציאות ועליה נצטרך להסתכל בעיניים פקוחות. על פי מצב זה המסר לדור הבא הוא: אתן יכולות להגיע לכל מקום שאתן רוצות, חוץ מלפוליטיקה.
נשים לא נמצאות בעמדות מפתח פוליטיות במדינת ישראל. יש כרגע רק 14 ראשות ערים מתוך 257, ו-29 חברות כנסת מתוך 120. עם השבעתה של הממשלה הבאה, ובה יהיו שתי שרות בלבד, ישראל יורדת הרחק מתחת לממוצע של מדינות ה-OECD ומגיעה למקום ה-130 עם 6% נשים שהן שרות.
אלו הפנים החדשות של ממשלת ישראל. כל זה קורה כי באף אחת מהמפלגות בקואליציה אין שוויון, ובכל אחת מהן נשים נדחקו למקומות הנמוכים. כמו כן, בממשלה שתקום יש שתי מפלגות המדירות נשים כערך.
מאז קום המדינה ועד שנת 1974 הייתה שרה אחת בממשלה: גולדה מאיר. בשנה זו הצטרפה שולמית אלוני כשרה בלי תיק ל-22 שבועות. לאחר התפטרותה של מאיר שוב הממשלה הייתה גברית לחלוטין עד 1990, אז הצטרפה גאולה כהן, שוב כאישה יחידה.
מאיר הגיעה למעמדה לאחר שבן גוריון הודיע שהוא לא מקים ממשלה שבה לא תהיה נוכחות נשית. בואו נעצום רגע את העיניים ונדמיין את ההיסטוריה של מדינת ישראל לו הוא היה מודיע שהוא לא מקים ממשלה בלי 50% נשים. אז נכון, בן גוריון היה מהפכן בכל כך הרבה מובנים, הוא גם היה פמיניסט שפנה לרשות המיסים בבקשה להוריד את המילה "בעלי" ולהחליף אותה במילה "אישי". אבל אם ב-1948 אישה אחת נחשבה כפריצת דרך, שום דבר לא השתנה במשך שנים.
בממשלה ה-36 כיהנו לראשונה בממשלת ישראל תשע שרות. זו הייתה בשורה. עכשיו גלגלי ההיסטוריה מחזירים אותנו 30 שנה אחורה. אם לא נפעל כדי לשנות את התמונה, ממשלת ישראל עלולה להמשיך להדיר נשים מהמקומות החשובים שבהם מתקבלות החלטות, מהמשרדים שבהם מתחלק תקציב המדינה ושבהם נקבעות המטרות והאסטרטגיות לשנים הקרובות. אם אכן 50 אחוזים מהנוכחים היו נשים האם הדברים היו נראים אחרת? איך היה מתחלק התקציב בין הביטחון לחינוך? כמה השקעה הייתה במאבק באלימות? אין לדעת. אבל אפשר לדמיין.
אנו נצטרך להתכונן לשנים הקרובות. אין לנו מנהיג המחשיב שוויון מגדרי כדבר חשוב, ויש לנו מפלגות הרואות באי-שוויון כערך. רגע לפני שנת 2023 אנחנו חייבות לשאול את עצמנו – איזו מדינה אנחנו רוצות בשביל הבנות והבנים שלנו. ואם לא נתעורר עלול להיות מאוחר מדי. זו המשמרת שלנו.
הכותבת היא יעל יחיאלי, אקטיביסטית, מייסדת מיזם "5050 שותפות ושוויון מגדרי".