בשנת 2014 כבשה דאע"ש, אז עוד קבוצה איסלאמית תמהונית ולא כל כך מוכרת, את העיר מוסול בעיראק. עבורנו, עיראק אולי נתפסת כמקום של מלחמות תמידיות עקובות מדם, רודנים ואבק, אבל מסתבר שהמציאות בה הייתה אחרת לגמרי.
נאוורה, מוסלמית סונית בת 21, חושפת בפנינו עולם אחר לגמרי מזה שדמיינו וממשיכה לתאר את קורותיה תחת שלטון המדינה האיסלאמית הקיצונית שנכפה עליה. הסיפור שלה הובא בקוסמופוליטן וטומן בחובו את סיפורן הכואב והלא הגיוני של כל כך הרבה נשים, שנאלצות גם היום, בשנת 2017 לחיות מציאות הזויה וכואבת כזאת:
"כשאנשים חושבים על עיראק, הם חושבים בדרך כלל על מדינה שנמצאת בקונפליקט תמידי. אבל עבורי, זה היה מקום נפלא לגדול בו. מוסול, העיר שלי, מכונה גם 'עיר שני המעיינות'; היו בה שני מעיינות טבעיים גדולים, שופעים וירוקים והייתה בה את האוניברסיטה הכי טובה במדינה. למשפחה שלי היה בית מקסים בחלק המערבי של העיר, עם גינה עטורה שיחי ורדים ועצי לימון המביטה לעבר הנהר.
"לפני שדאע"ש השתלטו על העיר בשנת 2014, הדאגה הכי גדולה שלי הייתה מבחני הסיום שלי בבית הספר. הייתי בשנה האחרונה ושיוועתי להתקבל לאוניברסיטת מוסול על מנת התחיל ללמוד רפואה. למדתי עם החברות הכי טובות שלי – נור, פאטי וזהרה בחצר הבית של הוריי. ארבעתנו היינו יושבות בגינה, בינות עצי הלימון, שותות תה ומדמיינות את העתיד שלנו. כל כך כואב לחשוב על זה עכשיו. זה מרגיש כמו חיים אחרים.
"במהלך קיץ 2014 היינו כולנו דבוקים למסך הטלוויזיה כשדיווחו בחדשות על הקרבות המתנהלים בקרבתנו, בסמוך לגבול עם סוריה. לא ממש הבנו מה זה דאע"ש והיינו בטוחים שיהצבא ינצח אותם בקלות ובמהירות. המשכנו כרגיל בחיינו, למרות שפחד קל החל לרחף מעלינו – כאילו משהו שעוד לא הבנו מה הוא עומד להתרחש. קיווינו שזה עוד עניין חולף.
החיים כמו שהכרתי אותם נגמרו
"סמוך לחודש יוני באותה שנה, הפחד הכי גדול שלנו הפך להיות אמיתי. שיחת טלפון מחברה סיפרה שדאע"ש מתקרבים לשכונה שלנו. 'תניחי את הספרים שלך, נאוורה', היא אמרה, 'הם מתקרבים'.
"תוך שעות זהרה, פאטי, נור והמשפחות שלהן כבר ארזו את חפציהם וברחו מחוץ למוסול על מנת לחפש מקלט. העובדה שלחברותיי ולי יהיה גורל כל כך שונה לא עלתה מעולם במחשבותיי. בתור נשים יזידות, או נשים שיעיות הנרדפות על ידי דעאש, פאטי, נור וזהרה היו נחטפות או נהרגות אם היו נשארות וכבר שמענו על מקרים דומים שקרו. האמונה הסונית שלי הרשתה לי להישאר תחת שלטון דעאש והגנה עליי ממוות מיידי, אבל 'הברכה' הזו היתה גם הקללה שלי.
"התחננתי להורי שנעזוב גם אנחנו, אבל הסבים שלי היו מבוגרים מדי למסע ואבא שלי היה נחוש בדעתו שלדאע"ש אין צבא חזק דיו המסוגל לעמוד מול הכוחות העיראקיים. הוא הבטיח לי שאם נישאר בבית ונשמור על פרופיל נמוך הלוחמים של דאע"ש ינוצחו תוך זמן קצר והכל יחזור לשגרה. כשהמציאות טפחה על פנינו והבנו שהמצב לא עומד להשתנות, כבר היה מאוחר מדי: כל הדרכים מחוץ למוסול כבר היו חסומות.
"במשך פחות משישה ימים דאע"ש השתלט על חלקים נרחבים מהמדינה במטרה ליצור את המדינה האיסלאמית, וכוחות הצבא העיראקי לא הצליחו לעצור אותו. בן לילה הונפו הדגלים השחורים שלהם בכל מקום ובישרו על סיום החיים כמו שאני הכרתי אותם.
"תחת השלטון הקיצוני של דאע"ש נשים חיו תחת מיקרוסקופ – עקבו אחרי כל צעד שלנו והנחיתו עלינו כל כך הרבה חוקים שהרגשתי כאילו אני עוד רגע נחנקת. נדרשנו לעטות על עצמנו 'קימר'- צעיף שחור המכסה את כל גופנו ואת עינינו, כל הזמן. מי שסירבה ללבוש את זה בעצם סימנה לדעאש שהיא פנויה לנישואים. שמעתי סיפורי זוועה על איך הם מתייחסים לנשים יזידיות בפרובינציה לידנו, שהן נלקחו לסוריה כשפחות, והייתי בהיסטריה שזה מה שיקרה גם לי. השינה שלי הפכה לסיוט - הייתי חולמת שחוטפים ואונסים אותי – מה שעבורי היה מפחיד וקשה יותר ממוות. החלטתי שלעולם לא אתן לזה לקרות, הייתי מוכנה להרוג את עצמי לפני שזה יקרה.
"בימים הראשונים זהרה, פאטי ונור התקשרו אליי לעיתים קרובות, התעניינו מה קורה איתנו ומה שלום הבתים שלהן. כמעט תמיד אמרתי להם את אותו הדבר – שהבתים שלהם נשארו כמו שהם. לא יכולתי לספר להן את האמת, שאנשי דעאש השתלטו על כל הבתים העזובים בעיר, לא לפני שבזזו את רכושם.
עונשים גופניים, לימודי דת קיצוניים
"הפסקתי ללכת לבית הספר. תכנית הלימוד בבית הספר הפכה להיות מוסלמית קיצונית ומי שלא הסכימה לה נאלצה לעזוב. ידעתי שכמה מהבנות המשיכו ללכת לבית הספר והן סיפרו שבית הספר הפך למעין כלא לנשים: הכריחו אותן ללמוד תורות איסלאמיות קיצוניות ועונשים פיזיים ננקטו כנגדן. אני, מצידי, עדיין הייתי נחושה להתקבל לבית הספר לרפואה. לימדתי את עצמי בבית מהספרים שלי. ידעתי שאם אתפס אני יכולה להסתבך קשות, אבל לא הייתי מוכנה לוותר.
"לאחר כמה חודשים נור התקשרה וסיפרה שיש סיכוי שאוכל להיבחן בבחינות הסופיות אם אצליח לצאת ממוסול. באותו עת דאע"ש הרשו לאנשים לצאת מהעיר במקרי חירום משפחתיים בלבד, אז בעזרתו של אבי פיברקנו סיפור: טענו שלאמא שלי יש מחלת לב ושהיא זקוקה לטיפול מומחה שהיא לא יכולה לקבל במוסול. איכשהו זה התקבל והצלחתי להגיע לבחינה הסופית אבל לא הצלחתי להתרכז- ההורים שלי לקחו סיכון עצום במסע הזה ואני לא הפסקתי לחשוב מה יקרה אם ניתפס. עברתי, אבל הציון שלי לא הספיק בשביל להתקבל לרפואה. החלום שלי נקטע שם – והחיים תחת דאע"ש הפכו קשים מנשוא.
"באוקטובר השאיפות הקרייריסיטיות שלי היו הדבר האחרון שעניין אותי. החברה שלנו החלה להתפרק, רוב האנשים בעיר היו עובדי ציבור בדרך זו או אחרת – מורים, עורכי דין, אדריכלים, רופאים. תחת שלטון דאע"ש המשכורות שלהם נעצרו והם לא היו יכולים להתפרנס עוד. מעבר לזה, המזון הפך מצרך נדיר מכיוון שנתיבי האספקה לעיר נחסמו. באזורים מסוימים לא ניתן היה לקנות כלום למעט קמח. המשפחה שלי התקיימה על החסכונות שלה, שעם הזמן הלכו והתמעטו.
"לא מעט אנשים במוסול הפכו מיואשים יותר ויותר, הם הרגישו שאין להם סיכוי אלא להצטרף לדעאש כי רק כך יוכלו להתפרנס איכשהו. שכנים שהכרנו כל חיינו הצטרפו לדאע"ש והתחלנו לפחד שהם מרגלים אחרינו. עד היום אני לא מסוגלת להבין איך הם עשו את זה ולא מסוגלת למחול להם על כך.
"השימוש בטלפונים סלולריים נאסר בתכלית האיסור ובבתים התבצעו פשיטות על בסיס יומי שמטרתן הייתה למצוא מכשירים כאלה. מי שנמצא אצלו טלפון נענש בחומרה. הקשר עם פאטי, זהרה ונור נותק – הרגשתי נטושה ובודדה.
"את מרכז העיר לא הצלחתי להכיר. מסכים גדולים שנקראים "נקודות מדיה" הפכו למקומות ציבוריים בהם הציגו פרופגנדה לכל אורך היום. בסרטונים שהוקרנו עליהם נאמר שדאע"ש כאן על מנת לשחרר אותנו מהמשטר הקודם, ושכל מי שישתתף במבצעי התאבדות כנגד המשטר הזה יזכה להגיע לגן עדן. הוצאות להורג התנהלו באופן פומבי ושודרו על מסכי הענק האלה. הוכרחנו לצפות בהם, אפילו ילדים קטנים. בסופו של דבר, המשפחה שלי הפסיקה לצאת מהבית לגמרי. הדבר היחיד ששמר על שפיותי הייתה המחשבה על העתיד. דימינתי לעצמי איך כל מה שקורה כאן הוא זמני ושיום אחד נחזור לחיות את החיים שלנו, כפי שחיינו אותם בעבר.
להיות נשואה משמעו להיות מוגנת מלהיות כלה לאנשי דאע"ש
"בדצמבר קרוב משפחה הכיר לי את מי שלימים יהיה בעלי. הנישואים שלנו הוסדרו ולמרות שזה נעשה בשידוך הייתי שמחה. להיות אישה נשואה משמעו להיות מוגנת מלהיות כלה לדעאש, מציאות שקרתה לכל כך הרבה נשים אחרות שהכרתי.
"החתונה שלנו הייתה רגע אחד של אושר בימים שחורים כל כך, אבל לא הורשינו לחגוג אותה באמת. מוזיקה וריקודים היו אסורים ואני הייתי צריכה לעטוף את כולי בקימר. כשהלכנו לבית המשפט לחתום על חוזה הנישואים, בעלי אפילו לא יכול היה לראות אותי.
"הבת שלנו נולדה 11 חודשים לאחר מכן. מה שאמור היה להיות היום המאושר ביותר החיי נצבע בצבעים שחורים של אשמה, על כך שאני מביאה אותה לעולם בו חייה כל כך חסרי משמעות. נשים וילדות תחת שלטון דעאש היו קורבנות לאלימות מינית, השתמשו בהן כמגנים אנושיים ונכפה עליהן להינשא - ולעולם כזה הבאתי אני עוד ילדה.
"באותו זמן עברנו למזרח העיר, לאזור בו התגוררה משפחתו של בעלי. פחדתי מהקרבות המתקרבים שהתחדשו מדי יום, אבל גם שמחתי כי ידעתי שהדרך היחידה בה תשוחרר העיר שלנו משלטון דאע"ש תהיה בדרך הזו. היום הזה הגיע ב12 בדצמבר בשנה שבעברה, בדיוק לאחר שבתי חגגה יום הולדת שנה. חיינו תחת שלטון דאע"ש במשך שנתיים וחצי. כמה שבועות קודם לכן פגזים לא הספיקו ליפול מהשמיים וציווי עלינו להישאר בבתים. הבנו שמשהו עומד לקרות. טילים נפלו בכל מקום, זעזעו את קירות הבתים. ביום השלישי ללחימה, פגז פגע בבית לידנו והרג את הילדה הקטנה של השכנה שלנו. לא יכולתי לשאת את המחשבה שבאותה מידה זו הייתה יכולה להיות הילדה הקטנה שלי.
הדבר הראשון שעשיתי היה לקרוע מעליי את הרעלה
"ברגע שהיה קצת יותר בטוח לצאת מהבית, ארזנו מעט חפצים וברחנו לכיוון מחנה אוהלים במרחק כמה שעות הליכה שהוקם על מנת להגן על אנשי מוסול הנמלטים מהלחימה. הדבר הראשון שעשיתי כשהגענו למחנה היה לקרוע מעל פני את הרעלה. רציתי ללבוש את הבגדים הצבעוניים והמטפחות השמחות שלי, להרגיש אני שוב. נשים אחרות בסביבתי עשו בדיוק אותו דבר – זה היה המרד השקט שלנו.
"החיים במחנה היו קשים: חלקנו את אותו מרחב עם אלפים של אנשים כמונו, שלא היה להם מקום אחר ללכת. למעלה מ-3 מיליון עיראקיים גורשו מבתיהם בעקבות המלחמה עם דאע"ש. אני בעלי, בתי, חמי וחמותי התגוררנו באהל אחד – שהיה המטבח שלנו, חדר השינה שלנו, הכל. על מנת להתקלח הרתחנו מים על גזיות ומילאנו דליים. אנחנו ניזונים מלחם, שעועית ואורז שאנחנו מקבלים מתרומות שמגיעות מרחבי העולם. אנחנו אסירי תודה על המקלט הזה אבל זה עדיין כל כך רחוק ממה שהיה לנו בעבר.
"אני לא מוותרת. כיום אני מלמדת דקדוק ומתמטיקה את הילדים במחנה. הם הפסידו כמעט 3 שנים בחינוך שלהם בעקבות המלחמה. אני מנסה לבנות מחדש את חיי ומתפללת שאני עוזרת להם לבנות מחדש את חייהם. גם היום אני מרגישה כפליטה שאולצה לעזוב את ביתה. בכל יום אני מרגישה שבורת לב שאלו החיים שני מסוגלת לתת כרגע לילדה שלי אבל לא הייתה לנו ברירה אחרת אלא לעזוב את הבית. לא יכולנו להמשיך לחיות בפחד המתמשך מהתקפות אוויריות והפצצות, וגם היוםף כשהכוחות העיראקיים מתחילים להחזיר את השליטה במוסול, לא ממש נשאר לנו לאן לחזור. העיר שלנו הרוסה. אני לא מאחלת את זה לאף אדם לראות מחזה כזה.
"אני עדיין חולמת להיות רופאה. החינוך שלי הוא הנשק הכי חזק שיש לי – במיוחד כאישה פה. תחת דאע"ש ראיתי איך רק נשים מלומדות הצליחו לשרוד ולהישאר חזקות. דאע"ש יכולים לעצור אותן פיזית, אבל הם לעולם לא יוכלו לשלוט בנפשן.
"אני צריכה לעשות שוב את המבחן האחרון שלי על מנת שאוכל להתקבל ללימודי הרפואה. כרגע, כשאני חיה במחנה אוהלים, החלום הזה מרגיש רחוק מאד אבל אני מאמינה שיום אחד הוא יתגשם. אם לא עבורי, אז עבור בתי הקטנה".